ביקורת ספרותית על קצין ומרגל מאת רוברט האריס
ספר טוב

---

שבת בבוקר.
עוד מוקדם מכדי לצאת מהבית, הילדים מנשנשים משהו במטבח, אני עומדת מול מדפי הספרים שלי, מביטה בהם כאילו היו חדשים.
בית חדש, מיקום חדש, סדר מחודש במדפים. אולי באמת יצוץ שם ספר חדש?
לספריה במקום מגורנו החדש טרם הספקתי להירשם, אין לי אלא לסמוך על הספריה הביתית וזו אינה מאכזבת.
אני שולפת את "קצין ומרגל" ששאלתי מההורים שלי לפני מספר חודשים. אפילו התחלתי לקרוא, פרק או שניים, ותכננתי לחזור. אבל ספרים חדשים מהספריה דחקו שוב ושוב את רגליו של "קצין ומרגל".
בית חדש, שכנים חדשים, התנסויות חדשות.
אני נאחזת במשהו מוכר... יחסית.
והספר שואב אותי אליו.
בביתנו הקודם אולי הייתי מרשה לעצמי להסתגר בבית עם הספר ולשקוע בו דף אחר דף.
אבל אנחנו במקום חדש ושבת היא הזמן לצאת ולהכיר אנשים חדשים, ליצור קשרים, להתיידד.
אני עוזבת את הספר על מנת לשוב וחוזרת אליו במוצאי שבת... עמוק אל תוך הלילה.

אנטישמיות, שמעתי פעם הגדרה, היא לשנוא יהודים מעבר להכרחי.
אכן, רוחה של ההגדרה הזו שורה על הספר, על התקופה.
ככל שבן זמננו יכול לשפוט, נראה כי הספר מצליח לשחזר את רוח התקופה וערכיה.

אישים מרכזיים בפרשת דרייפוס שיכולתי לשלוף ללא קושי בטרם הקריאה היו דרייפוס, אסטרהזי, אמיל זולא, הרצל.
הרצל. דמות שולית במשפט דרייפוס, אחד העיתונאים שסיקרו את הפרשה.
האם אכן השפיעה עמוקות על מסלול חייו?
האם האנטישמיות שהציפה הפרשה היא זו ששכנעה את הרצל לאמץ את הרעיון היהודי הותיק של שיבת ציון?
רעיון שעד אז היה בעיקר נחלתם של יהודים אורתודוכסיים שלא התקדמו עם הזמן, שנותרו מאחור, ממלמלים מילות תפילה וכיסופים מיושנות שהם עצמם לא תמיד הבינו?
לא יהודים כמו דרייפוס. הוא התקדם עם הזמן. צרפתי נאמן, חייל מצטיין...
אולי אכן פרשת דרייפוס השפיעה עמוקות על הרצל. יש שיחלקו על כך.
בימינו, מן הסתם היה מי שמוצא לנכון לגנות את הרצל על הבלבול המצער שלו בין אנטישמיות לבין ביקורת לגיטימית על יהודי שסרח...
מהפריווילגיות שזוכה להן מי שלא חווה על בשרו את מוראות האנטישמיות האגבית, המובנת מאליה, שזורמת ברחובות פריז של הספר הזה יחד עם צחנת הביוב בקיץ ואין לדעת מתי תתפרץ ותעלה על גדותיה.
בכל אופן, זהו ההקשר שבו רוב הישראלים מכירים את פרשת דרייפוס.

וז'ורז' פיקאר?
עליו דווקא לא כל כך שמענו...
על פי ההגדרה לעיל, פיקאר לא היה אנטישמי שכן אם שנא יהודים היה זה רק במידה המתבקשת אצל אדם במעמדו. תחושת סלידה וריחוק טבעיים.
עם זאת, בהיותו אדם ישר, מרגע שנתקל בהוכחות לחפותו של דרייפוס, לא היה יכול להניח לפרשה למרות המחיר הכבד ששילם על כך.
האם באופן אישי היה מעדיף לגלות שדרייפוס אשם?
ללא ספק.

הספר שאנחנו לכאורה יודעים את סופו מצליח להיות מרתק ומותח.
בתור מי שלרוב אינה חובבת תאוריות קונספירציה - הן תמיד מסובכות כל כך ומניחות את קיומו של כוח עצום בשילוב טמטום מדהים אצל מוסדות השלטון - אי אפשר שלא להיות מרותק ומזועזע למקרא פרטיה של אחת מהקונספירציות היותר מחרידות שאכן התרחשו במציאות.
עם זאת, באופן מוזר, היא רק מחזקת את סלידתי העקרונית מתאוריות קונספירציה, שכן הספר מדגים איך בסופו של דבר, קונספירציות נוטות להתנפח ולהסתבך עד שהן נתלות בסבך החבל שטוו ומפוצצות את עצמן בקול רעש גדול.

והסוף הטוב? והצדק?
אלו קיימים בספר במשורה.
אמנם דרייפוס זוכה וכך גם פיקאר. האחרון אף זכה לקידום ושימש בתפקיד שר המלחמה.
אך מי יפצה על הסבל, על השנים האבודות, על גלי השנאה והאיבה, כל הצלקות שנחרטות בנפש ובגוף?

בעידן שלנו, שבו המושג "אומץ" זוכה לאינפלציה, וכל מי שהעז להביע את דעתו המקובלת למדי בחוג מכריו ומוקיריו מכתיר את עצמו כאמיל זולא החדש, טוב להיזכר שוב מהו אומץ אמיתי, כזה שדוחף אותך להביע את דעתך על אף המחיר הכבד שתשלם עליה.
אמיל זולא כתב את דעתו וזה עלה לו בשנאה מצד קוראים ותיקים, בתביעת דיבה, בעונש מאסר ובקנס.
אבל אפילו העיתונאי האמיץ איננו מגלם בספר את שיא האומץ, שכן מבלי לזלזל לרגע במחיר האישי ששילם, היתה לו הפריווילגיה לצאת לגלות ולחמוק מעונש.
פיקאר, לעומת זאת, בהיותו כפוף לצבא, מצא את עצמו נתון להשפלות, לאיומים על חייו, למאסר, לעוני, להכפשת שמו ושמותיהם של אנשים הקרובים אליו.להיות מוקע כ"יהודי" וכ"אוהב יהודים" והוא בכלל לא ידע שהוא כזה...
כל זאת בשביל להיצמד לאמת ולצדק, בימים שבהם הם טרם היו רלטיביים או תלויים בנרטיב.
ספר מרתק ומעורר מחשבה.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על קצין ומרגל