"לא נדבר על זה" – קובעים בינם לבין עצמם בני המשפחה, המתיישבים יחדיו לסעודה חגיגית בתמונה הראשונה. פניהם משדרות נחת ואושר, הם מצפים לחוויה של אכילה בצוותא. בתמונה השנייה רואים אותם מתקוטטים, כשהשולחן וכל המטעמים הפוכים או מתעופפים באוויר והכתובית מבהירה: "הם דיברו על זה"... זהו תיאור קריקטורה מתקופת פרשת דרייפוס של האומן קאראן ד'אש המעבירה בצורה מדויקת את מצב החברה הצרפתית באותה העת.

שלא יהיה ספק – הסרט שנעשה על פי הספר הזה נהדר וחשבתי להסתפק בו, אילולא המבצע לחברי מועדון "צומת" של ספר ב-10 שקלים." מחיר של קפה בארומה", חשבתי לעצמי, במיוחד כשהמחיר המקורי של 94 שקלים עד מודבק עליו, באמת לא היה מנוס וכמה דקות אחר כך כבר התהלכתי לי ובאמתחתי השקית הצהובה....

קשה להפריז בעוצמת ההשלכות של הפרשה הזו, הקרויה על שמו של רב סרן נעדר כריזמה לחלוטין, אדם שדמה יותר לפקיד אפור ולא לקצין. ראשית, ייתכן ואנחנו יושבים כאן, בישראל, כותבים על ספרים שתורגמו לעברית בעברית, בזכות כמה קצינים אנטישמיים. כי לנוכח מה שראה אז, הבין הרצל, עיתונאי ליברלי ומתבולל שמדינה יהודית, היא כורח המציאות והאמנציפציה נחלה כשלון חרוץ. יש גם הטוענים שסילוק הצמרת הרקובה של הצבא לאחר זיכויו של דרייפוס, אפשרה לצרפת לא להתפרק לגמרי במלחמת העולם הראשונה מול גרמניה ולהימנות עם המנצחות. טוב, סוג של.

רוברט האריס, מביא לנו כאן את הסיפור, שכולנו למדנו אודותיו, מזווית מיוחדת במינה. המספר הוא ז'ורז' פיקאר, קצין שהתקדם בצורה מטאורית והיה לקולונל הצעיר ביותר במטה הכללי הצרפתי. מיד כשהתמנה לעמוד בראש אחד ממנגנוני הביון, החל להבחין ב"חורים" רציניים ובעייתיים בראיות, שבהסתמך עליהן, הופלל הקצין היהודי. מעניין היה לקרוא אגב על דרייפוס, המתואר כאדם שנהג להתנשא על השווים לו, להתאכזר לזוטרים ממנו וללחך פנכה לקצונה הבכירה. הוא הפגין בגאון את עושרו המופלג אל מול קצינים שהתקיימו ממשכורת צנועה.

כך או כך, העמדה לדין את דרייפוס התאימה ככפפה ליד לגנרלים שמרניים ואף מלוכנים, שהרשעתו של היהודי הייתה בבחינתם כתקיעת אצבע בעין של הרפובליקה המשוקצת, שאפשרה ישיבתו של יהודי במטה הכללי. אולם היא גם התאימה לרפובליקנים רבים ו"ליברלים" שהסנטימנט האנטי יהודי השפיע על שיפוטם. פרסום הפרשה העיר מפלצת אנטישמית אימתנית בכל חלקי החברה הצרפתית. רבים כל כך ניסו בכל דרך להגן על אסטרהאזי, הבוגד האמתי, שהיה ממוצא זר בעצמו, מה שמוכיח שעם כל החשדנות כלפי זרים בחברה הצרפתית, לשנאת היהודים יש תמיד מקום מיוחד ועמוק יותר.

פיקאר עצמו השתייך לאותה קליקה ימנית ושמרנית שהאשימה את דרייפוס ואף לקח חלק פעיל בארגון מעצרו. הוא לא היה חובב יהודים בלשון המעטה, אך לא יכול היה לשאת את המחשבה שאדם חף מפשע יימק באי בודד, שהצבא הצרפתי התנהל בצורה נבזית כל כך, קלוקלת כל כך. שהגנרלים, שיודעים את האמת בעצם שמים ללעג את ארצם ברדיפתם אחר איזה כבוד ערטילאי. עד מהרה הוא שילם על התעקשותו להגיע לחקר האמת בקריירה, נשלח הרחק מצרפת לנקודות מסוכנות באימפריה, בכוונה להביא למותו. הוא הושמץ מעל כל במה, נשפט ונאסר. הוא חווה על בשרו את המשמעות של הסתבכות עם האנשים" הלא נכונים", אך נותר איתן בעמדתו ונאמן לעצמו.

תוך כדי הקריאה באים לידי ביטוי צדדיו האנושים של פיקאר, אנו נחשפים לרגשותיו, לצורת מחשבתו, לחיי האהבה שלו ולטעמו באמנות ובמוסיקה. את כל אלה הרכיב האריס כנראה על סמך יומן שפיקאר ניהל במציאות.

מדובר בספר מומלץ בחום, המראה את הדרמה שהתחוללה אז מזוויות פחות מוכרות. כל הדמויות שמוזכרות בו אכן חיו ופעלו במציאות. התחקיר לא פחות ממופתי, וקרשנדו של המתח לקראת הסוף, הגם שהוא פחות או יותר ידוע, פשוט מצוין.

לא הצלחתי להתנתק מהספר קצין ומרגל. רוברט האריס עשה כאן מלאכת מחשבת של שילוב עובדות הסטוריות עם סיפור אישי מרתק של גיבור אמיתי, במקרה זה ג'ורג' פיקאר, קצין בצבא הצרפתי, אדם הגון ואמיץ, שבמסגרת תפקידו מגלה עובדות חדשות לגבי הרשעתו של דרייפוס, עובדות המעמידות בספק את הרשעתו, ובהיותו אדם הגון מנסה להביא את ממצאיו לידיעת הממונים עליו בצבא. פיקאר משלם מחיר כבד על תמימותו אבל היושרה שלו חזקה מכל דבר ובסופו של דבר ובמחיר כבד עבורו ולאחר הרבה תלאות האמת יוצאת לאור. מה שמאד הרשים אותי בספר, מעבר לדמות של פיקאר, הוא הקלות שבה ניתן להרשיע בן אדם כאשר אתה משוכנע מראש שהוא אשם, והקלות שבה המערכות הצבאית והמשפטית מתיישרות לפי הקונצפציה הראשונית. וגם כאשר הטעות מתגלה ואי הצדק זועק, המערכות ממהרות להגן על עצמן, מחשש לאבד את השלטון. מסופר אמנם על צרפת בסוף המאה ה- 19 אבל בהחלט ניתן להשליך את המסקנות הנ"ל גם לימינו אנו. בימים טרופים אלה אינני יכולה להימנע ממחשבות ואסוציאציות על הניסיונות שהיו כאן לאחרונה לפגום בעצמאות של מערכת המשפט ולהשתלט על המשטרה וכן על העובדה שעד היום כמעט אף אחד לא לקח אחריות על המחדל הנוראי של אוקטובר האחרון.

פרשת דרייפוס היכתה גלים בכל אירופה בשלהי המאה התשע-עשרה. בפרשה זו חברו אווירת פצע שטרם הגליד מהמלחמה נגד הגרמנים ב-1870 ואנטישמיות בוטה בצרפת, כשיהודים נחשבים כנוטים לצד הגרמני.
אוסף של אי-דיוקים, רצון למצוא בוגד בכל מחיר, כשרק נרמז שיש אחד כזה, והאווירה עליה דובר לעיל חברו יחדיו להאשמת קצין יהודי בצבא הצרפתי בהאשמת בגידה חמורה – מסירת מידע צבאי לידי הגרמנים.
ז'ורז' פיקאר, המספר בספר, היה באותם ימים קצין שהגיע למדור הסטטיסטי בצבא, בפריז. זמן מה היה פיקאר מורה בבית הספר הצבאי אקול מיליטר דה גר, המקום בו למד גם אלפרד דרייפוס כתלמידו. דרייפוס בא ממשפחה אמידה ואשתו ממשפחה עשירה. כבן 35 היה, אב לשני ילדים, קצת מרוחק ואולי מתנשא, לא איש רעים.
נקודת התפר של האשמת דרייפוס, טקס השפלתו בתלישת דרגותיו, שליחתו לעונש באי השדים וכניסת פיקאר לפיקוד במדור הסטטיסטי הביאו לך שהחומר הרגיש בפרשה נפל לידי אדם שלא מניח לאמת לחמוק מידיו.
בספר שלפנינו אין רגע דל. למרות הפרסום הרב של הפרשה, אין מי שלא שמע עליה אלא אם בא זה הרגע ממאדים או שהוא צעיר במיוחד וחסר עניין בהיסטוריה בינלאומית. בסופו של דבר, לא דרייפוס היה אשם, אלא אחד אסטרהאזי, מהמר כפייתי, קצין אף הוא, המעביר באופן סדרתי כל חומר שהוא יכול לגרמנים עבור בצע כסף. אלא שלא מדובר בספר מתח, שרק חשוב מי האשם בסוף.
חובב צרפת כמוני, שלא לומר חובב פריז, חוגג. הראש מסתחרר אל מול שפע השמות והארועים. לארוע זה של פרשת דרייפוס נדחסו שמות רבים, להזכיר אחדים כמו אמיל זולא (עם כתב ההאשמה החריף שלו נגד הממשלה – J'Accuse), ז'אן ז'ורס, ז'ורז' קלמנסו ועוד רבים מהצבא, מהממשל, מהעיתונות ועוד הזרוע נטויה.
ב-1894 החלה הפרשה בה טויחה האמת, שעיר לעזאזל נמצא ונשלח לאי השדים. פיקאר, קולונל בצבא ואדם הגון, שם לב לחוסר התאמה בין הממצאים הקלושים, לרוב מזוייפים, שחברו להאשמה הבלתי סבירה והלא הוגנת. מהר מאוד נמצא חשוד אחר, אסטרהאזי. חמש שנים חלפו עד שדרייפוס הוחזר מאי השדים למשפט חוזר ו... שוב הואשם מאחר והנוגעים בדבר לא יכלו לסבול את האמת המוטחת בפניהם וגוררת זעזוע חמור בצמרת הצבאית והשלטונית. תריסר שנים חלפו מרגע ההאשמה ועד לזיכוי, חלק גדול משנים אלה גם פיקאר הושעה מהצבא, הורד בדרגה לסרן והושב אחד כבוד למשרת שר ההגנה.
כשאומרים שמציאות גוברת על הדמיון מדברים בדר"כ על פרשות כאלה. אם היתה זו עלילת ספר או סרט, הקורא או הצופה הסביר היה מנענע בראשו ומצקצק בלשונו בחוסר אמון. חמש שנים ריצה דרייפוס עונש על לא דבר בכלא יחיד, 1400 על 600 מטר אורכו, אי טרופי שאין בו דבר, רק הוא ושומריו, חלק מהזמן קשור למיטתו ואינו יכול לזוז. נדרשו עוד 7 שנים לזיכוי מלא בטענה שאם הצמרת הצבאית טעתה, כיצד החייל הפשוט יוכל להאמין במפקדים שכאלה, כשרק 30 שנה חלפו מאד המלחמה האחרונה, בה הובסה צרפת.
האמת מתקשה להרים ראשה ובפרשה הזו האמת התקשתה במיוחד. בתחילה לא סייעה לפרשה התעקשותו של פיקאר, המספר לנו הכל בגוף ראשון. הוא הרי גם חייל ונתון למרות, לא יכול לפרוש את הסודות בפני איש. גם שאר המעורבים הם בעלי אינטרסים, לעיתים כאלה אינטרסים שעדיף כבר יהודי אחד כלוא בתנאים נוראיים מאשר פגיעה בקריירה שלהם. אני כבר לא מדבר על האווירה האנטישמית, שלא מאפשרת הגינות בסיסית.
האריס, שכמה מספריו הקודמים לא מצאו חן בעיני, אם נזכיר את ארץ אבות ופומפיי, עשה כאן דווקא מלאכת מחשבת. הספר פשוט מצוין, נשען על בסיס מוצק של חומרים רבים שנכתבו לפניו, נקרא בשטף ומרתק מכריכה לכריכה. פרשה זו בהחלט ראויה להיזכר כאחת שתיזכר לדיראון עולם בדברי ימי הקשר בין שלטון-צבא-אנטישמיות.

על "פרשת דרייפוס" ידעתי באופן חלקי. מה שלימדו בתיכון על פרשיות היסטוריות היה תמיד מהזווית היהודית וזו היתה הזווית בסיפור שידעתי. הלכתי לקרוא על זה קצת ומה שוויקיפדיה ידידתי סיפרה לי היה סיפור לא פחות מדהים מ"הרוזן ממונטה קריסטו": כיובל אחרי המלחמה האחרונה בשרשרת ארוכה של מלחמות בין צרפת לגרמניה, בה צרפת הובסה והושפלה, "הכבוד הלאומי" נפגע קשות. וכמו במקרים רבים כשהכבוד מעורב אלמנטים כוחניים הופכים לבעלי חשיבות עליונה. תוסיפו לזה מערכת פוליטית לא יציבה, נשיא שאף אחד לא סופר, ועלייה חזקה ברגשות לאומנים ושינאת זרים בעיקר בוז ודחייה את היהודים - והבמה מוכנה.
בשלב כלשהו גילה הביון הצרפתי מסמך, שהראה שיש מרגל צרפתי בצבא לטובת הגרמנים. מהר מאד החקירה התמקדה באשם האפשרי הכי רצוי: סרן שהיה היהודי היחיד במטכ"ל הצרפתי. למרות השפלות ועינויים עד התעללות הפושע לא הודה והתעקש על חפותו. יותר מזה - משפחתו האמידה סירבה להתנער ממנו וניסתה בכל כוח להשיג לו משפט חוזר, העיתונות מילאה תפקיד מכריע בפרשה - עיתון ימני אנטישמי ליבה יצרים של המון משולהב, ועיתונות שמאלית אינטלקטואלית תפסה את צד הנאשם.

האריס רקח פה ספור מרתק ומותח על הפרשה - שגם בלי סופר מוכשר היא מרתקת. הוא מספר את הסיפור מנקודת ראותו של ז'ורז' פיקאר - קצין בעל קידום מטאורי, שהיה הקולונל הצעיר ביותר בצבא וקיבל את הפיקוד על המדור הסטטיסטי - בעברית הביון הצבאי - מיד כשדרייפוס נשלח לאי השדים. תוך כדי עבודה הוא נתקל בדמותו של הבוגד האמיתי - אחד אסטרהזי נוכל ומהמר, מתחיל לתהות לגבי נכונות אשמתו של דרייפוס. ונתקל במה שכל מי שמנסה לחשוף שחיתויות מטוייחות נתקל - התנכלויות, מחיר אישי גבוה שעליו לשלם עד כדי ישיבה בכלא והרס הקריירה שלו.

מה שיפה בסיפור של האריס - השומר על דיוק היסטורי ככל שאפשר לשמור על דיוק כזה במרחק מאירוע - שהוא מצליח לתפוס את נימת הקול של התקופה, למרות שהספר יצא לאור ב 2013. הוא בונה דמויות אמינות. אני מניחה שקל לסופר ליפול למלכודת האמפתייה עם גיבורו. אבל הדמויות הם אנשים בשר ודם. דרייפוס הוא בהחלט אדם לא נעים, המבליט את עושרו, חסרה לו הבנה חברתית מינימלית והוא אוסף אויבים בלי לשים לב. מה שלא מונע את הזדהותנו אתו כמי שנעשה לו עוול איום ונורא, והוא עובר עינויים על גבול הסדיזם. פיקאר מאד שבע רצון מעצמו, הוא קל דעת לעתים, מזלזל בכוחם של אויביו ועושה שגיאות של טירון.יחד עם זאת הוא ישר ואינו נותן לאינטרסים להפריע לשיפוטו. אפילו אמיל זולה מצטייר כחמום מוח שאינו לוקח בחשבון את תוצאות מעשיו.

הספר מרתק מאד. קראתי אותו בנשימה עצורה ונשאבתי לסיפור בלי יכולת להינתק.
מסקנות? 1) גם סיפור שסופו (הטוב...) ידוע יכול להיות ממש מותח.
2) יש ערכים מתנגשים כמו כבוד האדם מצד אחד וחירותו מהצד השני.
3) לשקר יש רגליים. תלוי מי זה שמעל הרגליים.

ספר מצויין שמציין קרבות אדירים:
א. בין מימסד צבאי שאינו מסוגל לטעות, למימשל אזרחי.
ב. כישלונה של מערכת הצדק לערכאותיה השונות, מול מימסד מעוות, לוחץ ומזייף בלי בושה.
והעיקר מה שמצאתי בספר זה המאבק בין הספרות להיסטוריה.
אתחיל מהסוף.
גם ההיסטוריה היא בעצם סיפור, של תקופה וארועים בזמן ומרחב. ההיסטוריה מביטה בזוית רחבה על נושא, אין לה זמן לחפש פרטים. גם כשהיא מספרת את פרשת דרייפוס, היא תראה את המיכלול , יחסי הכוחות בין גופים חברתיים ומדיניים.
קולונל פיקאר, גיבורנו, ואפילו דרייפוס עצמו הם פרטים או ציוני דרך במיכלול. ההיסטוריה מחפשת גם כיום נתיבים להבין את עברנו כבני אנוש על הכדור הזה שנקרא ארץ. היא פורצת דרכים ושיטות התיחסות חדשות, ולכן יבואו מחקרים על תולדות רומי והשפעת הפלבאים והחיילים המשוחררים על המדיניות ומהלכה של האימפריה כפי שעשה פרופסור צבי יעבץ, או ספריה המצויינים של טוכמן, המדגישים את הפרט או משפחה באוכלוסיה כמיצגים נרטיב היסטורי.
ועדיין, הרזולוציה שלהם רחבה. צריך להתאמץ כדי לחוש סרחונה של רומי ברבעיה השונים.
החומר הגולמי הזה, הופך לסיפור שבו ריחות הצחנה של פריז עולים במיוחד בחודשי הקיץ, וההכנות לתערוכה הבינלאומית שבה יוקם מגדל אייפל בעיצומם.
כל המרכיבים ההיסטוריים שציינתי קודם, מוצגים על ידי דמות עקרית אחת: קולונל פיקאר, שמתמנה לראש האגף לסטטיסטיקה בצבא (שם מכובס לריגול וריגול נגדי).
זאת לאחר סיום משפטו של דרייפוס והעברתו לאי השדים.
אם בתחילת דרכו, הולך פיקאר עם הזרם, הרי ידיעות חדשות מובילות אותו לנון קונפורמיזם. ואת ההמשך , יחד עם אהבותיו, מנהגיה של פריז והאצולה שלה, שווה מאוד לקרוא.
פיקאר אינו דון קישוט, הוא מבין את תפקידו לדווח אמת, לא לפרשן או ליצור קונצספציות, והוא מדווח לאותו דרג שהמוטו העיקרי שלו:" לא לעשות גלים". יש לשמור על המימסד הבטחוני מכל משמר , כי אחרת.. מה יהיה עם כבוד הצבא? הממשלה? וכבוד מערכת הצדק?
הוא אינו שמרן. הוא משתמש בכל אמצעי כדי לגלות את האמת.
ברגע מסויים הוא עומד מול קונפליקט אמיתי: הנאמנות שלו כחייל, מול היושרה הפנימית.
הוא משלם מחיר אישי.לא רק המקובל בספרי מתח , כמו הדחה מתפקיד ועוד ועוד.
אלא אותו רגע שאהובתו פנויה אליו, והוא כבר יוצא מחלק מהתסבוכת שנקלע אליה, ואז הוא אומר לה לאחר תינוי אהבים:
"היית רוצה שאציע לך שתנשאי לי?", לא מוזר??
ואחרי שהיא דוחה אותו, הוא מהרהר לעצמו:
" וכך נשלל ממני דבר שלא רציתי בו באמת. ועם כל זאת , למה אני מרגיש בעמימות שנגזלתי?..."
קטע מצויין.
ומה עם דרייפוס??
בספר זה דרייפוס הוא גיבור משני.( ממש כמו תשדיר ה"שקופים" בבחירות האחרונות).
כשהוא עולה לעדות במשפטו החוזר, מעיר עליו אדם שלא נתקל בדרייפוס קודם לכן "על יכולתו המוזרה לדחות אהדה. למה כל פעם שהוא מכריז 'אני חף מפשע', גם אם אתה יודע בוודאות שזה נכון, איכשהו חסר במילותיו שיכנוע".

מה שציפצף בי בראש בקריאת ספר זה היא פרשת "קו 300" המפורסמת, וספיחיה בארץ.
ועדה משפטית קמה, ואחד מחבריה מדווח לראש השב"כ.
שלושה סגנים בכירים מדווחים לראש השב"כ ולראש הממשלה ( בלי שמות).
מערכת "הצדק", נרתמת להגן על אנשינו, על ידי מינוי ..יועץ משפטי לממשלה מתאים לנושא.
עד לפיתרון המפואר של " חנינה בטרם האשמה ומשפט".
עכשיו כשקיבלתי דוח תנועה שיש בו נקודות וקנס כספי, אני לא מבין למה לא נותנים לי חנינה בטרם הגשת דוח ? ממש לא פייר.

ממליץ מאוד לקרוא.
הספר הסיר ממני ערפל מאמירות היסטוריות מופשטות כמו : "משפט דרייפוס פילג את העם הצרפתי" ועוד ועוד.
הרגשתי את צרפת הגדולה, פריז והתקופה. והלא לשם כך אנו קוראים ספרים.

שחזור היסטורי מפורט למדי של מהלכיו של הקצין זורז פיקאר שהביא למהפך ולזיכויו של דרייפוס מאשמת בגידה במולדת (הצרפתית).זוהי זווית ראייה שונה ומיוחדת של פרשת דרייפוס, הפעם היא נכתבת מנקודת מבט של המפקד של דריפוס בצבא הצרפתי, פיקאר. דרייפוס בספר הוא דמות שרק מוזכרת בלי הרחבה או רקע על חייו. דרייפוס נפגש עם פיקאר רק בסוף הספר לאחר ששמו טוהר.
מקור האשמה של דרייפוס היה בשקר ובטיוח עובדות ע"י מפקדים בכירים בצבא הצרפתי ולמעשה פיקאר קצין צעיר שנכנס לתפקיד לאחר שרייפוס כבר נשלח לגלות,הוכיח מי היה המרגל האמיתי (אסטרהזי).
בספר מתוארים מעשיו ועמידתו האיתנה של פיקאר להוכחת האמת בפרשייה הזו גם במחיר אישי רב מצד פיקאר. העניין האנטישמי בספר מופיע אך לא זה הקו המנחה את פיקאר , למרות שהוא גם נגוע באנטישמיות, אלא נכונותו להוכחת האמת בפרשה.
דמותו של פיקאר מתוארת בספר כאדם שהיושר והצדק חשובים לו מאד. הוא אדם יסודי, עיקש וחדור מטרה.
לטעמי בספר מצוינים פרטים רבים מאד שמתאימים יותר לדוח מאשר לרומן היסטורי.
כיוון שהעלילה מוכרת ומתבססת על סיפור מוכר ,אז אנחנו גם יודעים את סופו. נראה שהסופר האריס עשה עבודת מחקר יסודית. קצת היה לי חסר רגש ונשמה בספר...

"בית הדין גוזר על אלפרד דרייפוס עונש של הגליה ומאסר עולם במתחם מבוצר, מכריז על סילוקו של סרן אלפרד דרייפוס מהשירות, ומצווה ששלילת דרגותיו תתקיים מול המסדר הצבאי הראשון של חיל המשמר הפריזאי" (עמודים 19-20 ).

הספר "קצין ומרגל" מאת רוברט האריס (הוצאת זמורה ביתן, 2015) עוסק בפרשת דרייפוס. האריס, חבר באקדמיה המלכותית לספרות ובוגר אוניברסיטת קיימברידג´, הוא סופר מוכשר שחיבר מספר חב של מותחנים היסטוריים (בסוף הספר הוא אף ודה לאשתו, גיל, על סבלנותה וסובלנותה לעיסוקו) ובהם "פומפיי", "אניגמה" ו"אימפריום". בספר זה מצליח האריס להשיב לחיים את פריז של ראשית המאה העשרים ופרשה שהטביעה את חותמה על ההיסטוריה של יותר מאומה אחת, עליה אמר בשעתו הרצל, שכעיתונאי סיקר את הפרשה, כי הפכה אותו לציוני.

עלילת הספר מתרחשת בפריז, שנת 1895. גיבור הספר הוא הקולונל ז´ורז´ פיקאר, קצין צעיר ואמביציוזי בצבא הצרפתי. פיקאר התגייס לצבא לאחר מלחמת פרוסיה-צרפת (1870). "הצבא היה לאבי, ולא היה בן שהשתדל יותר ממני לרצות אבא תובעני. פיציתי על אופי חולמני ואמנותי כלשהו במשמעת אכזרית. מתוך כיתה של 304 צוערים באקדמיה הצבאית בסן-סיר, יצאתי חמישי. אני יודע לדבר גרמנית, איטלקית, אנגלית וספרדית. נלחמתי בהרי אוראס בצפון אפריקה וזכיתי במדליה הקולוניאלית; בנהר האדום בהודו-סין וזכיתי בכוכב הגבורה. אני אביר של לגיון הכבוד" (עמוד 31).

זמן קצר לאחר שסרן אלפרד דרייפוס מורשע בריגול, מושפל בפומבי מול המון זועם ונידון למאסר עולם באי השדים מתמנה פיקאר לעמוד בראש יחידת המודיעין (תחת השם המטעה "המדור הסטטיסטי") שהביאה את הראיות כנגד דרייפוס. בעוד דרייפוס מרצה את עונשו, מתעוררים ספקות בלב פיקאר, שמא עודנו ישנו מרגל בשורות הצבא. הוא גם מבין כי המדיניות הצרפתית בנוגע לדרייפוס ברורה "אנחנו מחכים שהוא ימות" (עמוד 86). החקירה מובילה אותו למבוך מסוכן של מרמה ושחיתות, המאיים לא רק על כבודו אלא גם על חייו.

תרגום הספר רהוט וקולח. פיקאר מתגלה כבלש שקשה שלא לחבב והסיפור עצמו שובה לב. מותח ומומלץ בחום.

אני רושם לפני שזהו אחד הספרים שנהניתי במיוחד לקרוא אותו.
בתחילת הספר נראה לי שהוא דומה לסרט על פרשת דרייפוס שראיתי לפני שנים רבות (גם הוא סרט מרגש), אך לא כך היה.
כל הספר מתמקד בדמותו של ג'ורג פיקרד מי שמונה למפקד הסורטה (המודיעין בצבא צרפת) והוא -בהיותו אדם ישר ואמיץ
מגלה שפרשת דרייפוס היתה זיוף אחד גדול שהיו שותפים לו במודע כל ראשי הצבא ושר ההגנה.
פיארד מגלה את המרגל האמיתי - אסטרהאזי ומתריע על כך. עקב כך הוא מוגלה לאלג'יר/טוניס ובשלבים מסוימים יושב בבית הכלא.
מסתבר שלדרייפוס,אשתו לוסי, ילדיהם יש חלק זעיר בעלילה וכמעט אינם מוזכרים.
האני מאשים של אמיל זולה גם הוא ככל שהוא מרגש, תופס חלק קטן בספר.
לסיכום - אחרי מספר ספרים שמנסים להקנות נופך עלילתי לארוע הסטורי, נראה לי שבספר הזה העלילה גם היא כתובה מצוין.
ממליץ בחום.

רומן ריגול היסטורי על פרשת דרייפוס. הספר מסופר מפיו של קולונל פיקאר שהיה המפקד של יחידת הביון הצרפתית. כתוב היטב ולא משעמם לרגע. מצוין.