ביקורת ספרותית על מצרפי המקרים מאת יואב בלום
ספר מעולה

---

פחדתי לכתוב את הביקורת הזאת. וזה לא קורה, אף פעם. הספר לא ינשוך אותי, ולרוב גם הסופרים והסופרות שומרים על כל השיניים בפיהם. אבל עדיין, אחרי שקראתי את "מצרפי המקרים" בפעם השנייה, ואז ניגשתי לכתוב את מחשבותיי, הרגשתי מיליון פשפשים קטנטנים מתחילים לקפץ לי בבטן ובמוח, וכולם מצייצים: "לא! לא! לא! זה גדול עלייך!" בפעם הראשונה שקראתי את "מצרפי המקרים" הוא החליק לי דרך אונה אחת והחוצה דרך השנייה. משום מה לא זכרתי ממנו שום דבר, ועברו להן השנים. והנה הרמתי אותו שוב, ושתיתי אותו בכמה שעות בודדות, ואז ישבתי לי בשוק ותהיתי לעצמי: איך לעזאזל מסכמים את הדבר הזה.
אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שהייתי צריכה כל כך הרבה פעמים לעצור במהלך קריאה, ולקרוא שוב איזה משפט רק בגלל שהוא כל כך מורכב וגאוני. לא זוכרת את הפעם האחרונה שסיימתי ספר, ואז נורא רציתי לפתוח ולקרוא שוב, מההתחלה, לראות את כל הרמזים שלא ראיתי בקריאה הראשונה, להבין יותר טוב את כל הרעיונות שלא הבנתי לפני כן.
גיא, אמילי ואריק הם מצרפי מקרים. כן, הם מצרפים, ובכן, את כל צירופי המקרים הקטנים שקורים ביום יום. ממש מתחת לאף שלנו. אחרי שעברו קורס מפרך בתורת צירופי מקרים, כל אחד מהם מומחה לצירופים שונים. אבל יום אחד גיא מקבל מעטפה משונה, שלא מכילה את הצירוף הבא שלו, אלא רק את המשפט "אכפת לך אולי אם אני אבעט לך בראש?" מכאן, יוצא גיא להרפתקה מסחררת ומסוכנת שחוצה זמנים, מחשבות, רגשות ויקומים. ואנחנו איתו, יד ביד.
אני אתחיל מהטוב, אמשיך במצויין ואסיים במטמטם-חושים. "מצרפי המקרים" הוא בעיניי, בראש ובראשונה, ספר המתח הטוב ביותר שקראתי. ולא, הוא חד-משמעית לא ספר מתח. אבל הוא מותח בצורה יוצאת דופן. המבנה העלילתי ביחס לחלוקת נקודות המבט מרהיב לחלוטין. כמו להסתכל על ציור מרחוק ולראות יער או ים, ואז להתקרב ולראות מיליוני נקודות קטנות ואיך כולן ביחד מרכיבות את השלם. יואב בלום מדלג בין נקודות המבט של הדמויות, בלי להאכיל בכפית ובלי אקספוזיציות קלישאתיות. בהתחלה לא ברור מי מדבר. לומדים להכיר את הדמויות רק דרך מחשבותיהן, ורק בהמשך אנחנו לומדים על הזהות שלהן. הכל מתאגד יחד טיפין טיפין בלי שהקורא ישים לב, ואז ככל שהסיפור מתעבה, ההבנה של הקורא מועשרת. זה בפני עצמו, נהדר. אבל הקרשנדו שמשמר בלום זו האמנות האמתית של "מצרפי המקרים" – הווליום של העלילה עולה, ועולה, ועולה. אין "חלק" או "פרק" שמסתיים בלא פחות מקליף-הנגר אכזרי מקודמו. אין פה קלישאות. נדמה שהסיפור פונה למקום אחד- והופ, הוא מפתיע, והולך לכיוון אחר לגמרי.
שזירת הז'אנרים של הספר לא מסתיימת במתח. יש כאן פילוסופיה, אהבה ואפילו ספר עיון מתמטי שמתחבאים בו. כל אלה מתובלים במומחיות בקורט ציניות וחוש הומור מושחז, משוחים באמירות פילוסופיות מדהימות, ומשפטים שמעולם לא קראתי בשפה העברית. מילים מחוברות יחד בצורה יוצאת דופן שיוצרות רעיונות שגרמו לי לשקשק את הראש בהפתעה – ולקרוא שוב את המשפט, רק כדי להנות ממנו שוב ושוב. למי שרוצה לדעת כתיבה מהי, שימו את לבכם אל הפרק על ההיסטוריה של אלברטו. תודו לי אחר כך.
המקוריות של בלום, והנה הגעתי לנקודה האחרונה, מטמטמת חושים. שום דבר לא מרגיש כבד, בניית העולם לא נעשית בהדר גדול, בסינמטיות מרעישה. להפך. אף אחד לא מציג בפנינו את העולם. אנחנו פשוט נוחתים בתוכו, נושמים אותו, חיים אותו באופן פרקטי לחלוטין. כאילו מאז ומתמיד היינו שם. את ההכרות אנחנו עושים לאט לאט, דרך הדמויות. דרך השמחה והעצב שלהן, דרך העצבים והחוצפה שלהן, דרך התקוות והאכזבות שלהן. וכל אלה בלי רגשנות. רק שאיפה ונשיפה בצורת מילים, שהופכות ללב הפועם של הסיפור הזה. יכולה רק לאחל לכל חוויות הקריאה הבאות שלי להשתוות לאחת הזו. ממליצה בחום, ממליצה ברתיחה, ממליצה בבערה – תעשו טובה ותקראו את הפלא הזה.

» ביקורות נוספות של קוראת נמרצת
» ביקורות נוספות על מצרפי המקרים