ביקורת ספרותית על טובי בנינו מאת אריאל הורוביץ
ספר בסדר

---

כשקוראים ספר סיפורת שנכתב על ידי עיתונאי, הגיוני להניח מראש שהספר יהיה כתוב היטב, ברור, ויהיה גם מעודכן ועכשווי.
כזה הוא הספר שלפנינו.
העיתונאי אריאל הורוביץ, מוכשר ואינטליגנטי, כתב סיפור על נושא שבו הוא מתמצא היטב - העולם הרוחש מאחורי הקלעים של הפוליטיקה הפנימית הדתית-לאומית, וכל המאפיינים הסוציולוגיים האופייניים לטיפוסים שמאכלסים אותה.
התוצאה? מהנה, קולחת, משעשעת מדי פעם, אבל - וזו נקודה חשובה וכואבת - גם שטחית לגמרי.

הסאגה הכבירה(*) לבית לאופר עוסקת בשלושה דורות של גברים במשפחה -
מנחם, איש כפר פינס, עסקן פוליטי ותיק ומשופשף. יד ימינו של יואל פריש (דמותו היא כמעט העתק הדבק מזבולון המר), כמה להנהיג בעצמו, אך מעולם לא נלקח בחשבון כמנהיג פוטנציאלי.
בנו יואב, תושב התנחלות בורגנית, עיתונאי דעתן ואיכפתי מאחורי הדסק במערכת, מוזנק במפתיע לראשות המפלגה הדתית-לאומית (העתק הדבק מנפתלי בנט), וגובר בפריימריז על עסקן ערמומי, למגינת לבה של המעסיקה שלו בעיתון, בעלת אספירציות פוליטיות משל עצמה.
והנכד איתן, דתל"ש, מוכר שקיקי מריחואנה לפרנסתו, רחוק מאד מאד מהמילים הריקות שסבו ואביו מפריחים לאוויר כדרך חיים.

בספר לא קורה הרבה.
רובו תיאורים, קולעים להפליא, של סך כל הקלישאות האפשריות בנוגע לדתי-לאומי הגנרי.
אני מניח שבני ובנות המגזר הדתי-לאומי שיקראו בספר ירוו נחת לפחות כמוני מהדיוק המקסימלי בעיצוב מסלולי החיים של הדמויות, משלל אפיוניהן הביוגרפיים, ומכל גלריית דמויות המשנה שמעוצבות אף הן בדיוק מירבי.
אבל הבעייה הגדולה של הספר היא שסך האירועים הקורים בו יכולה למלא לכל היותר סיפור קצר, ולכן המלל הרב והמשעשע שמנפח אותו לכלל רומן לא מצליח ליצור שום מרכיב של עומק. להיפך.
ולכן, בסופו של דבר, מדובר בסאטירה חביבה, לעיתים קרובות מכאיבה, על מי שעשויים להיחשב אולי לבני אליטת ההנהגה של הציבור הדתי-לאומי בישראל. ותו לא.

הקריאה בספר הזכירה לי לפרקים את קישון ולפעמים את הסדרה "פולישוק".
בקטעים היותר דוקרניים שלו הזכיר לי הספר את הרשעות שמאפיינת לפעמים את חיים באר בכתיבתו על אנשים דתיים, ובסופו הוא הזכיר לי את הסרט "הערת שוליים" של יוסי סידר.
כל "השפע" הזה מעיד למעשה שהספר אינו אלא יצירה לשעות הפנאי.

(*) כביכול.

» ביקורות נוספות של עמיחי
» ביקורות נוספות על טובי בנינו