“כשקוראים ספר סיפורת שנכתב על ידי עיתונאי, הגיוני להניח מראש שהספר יהיה כתוב היטב, ברור, ויהיה גם מעודכן ועכשווי.
כזה הוא הספר שלפנינו.
העיתונאי אריאל הורוביץ, מוכשר ואינטליגנטי, כתב סיפור על נושא שבו הוא מתמצא היטב - העולם הרוחש מאחורי הקלעים של הפוליטיקה הפנימית הדתית-לאומית, וכל המאפיינים הסוציולוגיים האופייניים לטיפוסים שמאכלסים אותה.
התוצאה? מהנה, קולחת, משעשעת מדי פעם, אבל - וזו נקודה חשובה וכואבת - גם שטחית לגמרי.

הסאגה הכבירה(*) לבית לאופר עוסקת בשלושה דורות של גברים במשפחה -
מנחם, איש כפר פינס, עסקן פוליטי ותיק ומשופשף. יד ימינו של יואל פריש (דמותו היא כמעט העתק הדבק מזבולון המר), כמה להנהיג בעצמו, אך מעולם לא נלקח בחשבון כמנהיג פוטנציאלי.
בנו יואב, תושב התנחלות בורגנית, עיתונאי דעתן ואיכפתי מאחורי הדסק במערכת, מוזנק במפתיע לראשות המפלגה הדתית-לאומית (העתק הדבק מנפתלי בנט), וגובר בפריימריז על עסקן ערמומי, למגינת לבה של המעסיקה שלו בעיתון, בעלת אספירציות פוליטיות משל עצמה.
והנכד איתן, דתל"ש, מוכר שקיקי מריחואנה לפרנסתו, רחוק מאד מאד מהמילים הריקות שסבו ואביו מפריחים לאוויר כדרך חיים.

בספר לא קורה הרבה.
רובו תיאורים, קולעים להפליא, של סך כל הקלישאות האפשריות בנוגע לדתי-לאומי הגנרי.
אני מניח שבני ובנות המגזר הדתי-לאומי שיקראו בספר ירוו נחת לפחות כמוני מהדיוק המקסימלי בעיצוב מסלולי החיים של הדמויות, משלל אפיוניהן הביוגרפיים, ומכל גלריית דמויות המשנה שמעוצבות אף הן בדיוק מירבי.
אבל הבעייה הגדולה של הספר היא שסך האירועים הקורים בו יכולה למלא לכל היותר סיפור קצר, ולכן המלל הרב והמשעשע שמנפח אותו לכלל רומן לא מצליח ליצור שום מרכיב של עומק. להיפך.
ולכן, בסופו של דבר, מדובר בסאטירה חביבה, לעיתים קרובות מכאיבה, על מי שעשויים להיחשב אולי לבני אליטת ההנהגה של הציבור הדתי-לאומי בישראל. ותו לא.

הקריאה בספר הזכירה לי לפרקים את קישון ולפעמים את הסדרה "פולישוק".
בקטעים היותר דוקרניים שלו הזכיר לי הספר את הרשעות שמאפיינת לפעמים את חיים באר בכתיבתו על אנשים דתיים, ובסופו הוא הזכיר לי את הסרט "הערת שוליים" של יוסי סידר.
כל "השפע" הזה מעיד למעשה שהספר אינו אלא יצירה לשעות הפנאי.

(*) כביכול.”

“מבט לכמה עולמות שהיו זרים לי: עתונות, חיי חברה במגזר הדתי-לאומי-מתנחל, והמאחורי-הקלעים במפלגה פוליטית.

במרכז, שלושה דורות של משפחת לאופר. הסבא מנחם: עסקן וותיק של מעין מפד"ל, הגיע רחוק — מנכ"ל משרד החינוך, יושב ראש המפלגה — אבל לא רחוק עד כמה שרצה. הבן יואב אף הוא מוצלח — עורך (אבל לא עורך ראשי אלא מספר 2) של עיתון דתי-לאומי — וכמו אביו שואף ליותר. והנכד איתן, שבניגוד לאביו וסבו אפשר לומר עליו שהוא כן הגיע לפסגת מקצועו, רק לא במקצוע הנכון: איתן הוא מלך הסמים של השומרון.

מתחילת הספר ועד סופו אנו עדים לקריירות של שלושת אלה, על ההצלחות ועל הכשלונות, ובעיקר על האינטראקציות — הלא רצויות! — ביניהן.

תפקיד מרכזי שמור לנושא של אמת ושקר. איך מתייחסים בפוליטיקה למנהיג שקרן. איך אדם משכנע את עצמו לשקר לטובת קידום מועמדותו. איך, בתוך המשפחה, מתמודדים עם גלי ההדף מאותם שקרים. איך מתמודדים, בשתיקה שהיא סוג של שקר, עם ילד בעייתי.

על הסופר אריאל הורוביץ לא שמעתי קודם ובעקבות החוויה המעודדת הזאת אני מתכוון לנסות עוד מספריו. קרה כמה פעמים שחשבתי תוך כדי קריאה, איכשהו באיזה תת-מודע, שאני קורא ספר מאת נעה ידלין. ולא בכדי כי יש ביניהם הרבה מן המשותף: לשון, חדות פסיכולוגית, סוג של נושא בכלל. אז מי מכם שלא אוהב את נעה ידלין (ואני יודע מנסיון כאן שיש לא מעטים כאלה), אולי כדאי להתרחק. אבל לכל היתר, אני מאד ממליץ על הספר.”