“כמו שאפשר לנחש, שום דבר כאן לא בסדר. בודדה, תמהונית, ללא חברים או משפחה, החיים חולפים על פניה של אלינור ללא תקווה לשינוי. עובד חדש מעיז לנסות ולסדוק את קליפת השריון, ובצעדים איטיים וזהירים, מצליח לעורר בה רגשות חדשים שהיא לא ידעה שקיימים בה. חייב להזהיר שהספר בהתחלה ממש מדכא. הבדידות האומללה, אותה אלינור רואה כמובנת מאליה, פשוט מעוררת רצון לבכות. אבל האופטימיות והיופי מפציעים בהדרגה מתוך המצוקה הגדולה, והופכים את הספר ליצירה בלתי נשכחת. ובסוף נותר רצון לשלוח לסופרת חיבוק גדול, על שהציפה בצורה מופלאה כל כך את נושא הבדידות, אחת המגיפות הקשות של הזמן הנוכחי.”

“# כמין אנחנו יצורי להקה. אנחנו בחברה טובה: כלבים, פילים, קופים (אבל לא חתולים או דובים.) יצורי להקה זקוקים ללהקה: לצורכי ביטחון קיומי, ביטחון תזונתי בקיצור – לצורכי ביטחון. כאשר יצור להקה מופרד מלהקתו הוא יעשה אחת משתיים: יאמץ להקה חלופית או יפתח בעיות נפשיות. כאשר יצור להקה אינו מצליח לייצר לעצמו להקה או להיצמד ללהקה חלופית הוא יחוש חרדה ודיכאון ואנחנו נקרא לו "בודד". זה יקרה כאשר משהו בדרך גידולו ישתבש והוא לא ילמד את השפה והסימנים המוסכמים לייצר קשר-להקה. במלים אחרות הוא לא יצליח לתקשר עם אנשים אחרים בגלל קשיים חברתיים. אלינור אוליפנט היא יצור-להקה חסר להקה. היא חסרה את החוש המאפשר ליצור קשר ולהתיידד, חיה עם שיגרה קפדנית שמחלקת את חייה לרגעים ושעות, שהיא יודעת בדיוק רב מה תעשה בכל רגע ורגע. היא נבונה וביקורתית, חסכנית וחרוצה. בעברה סוד איום, בנעוריה קשר עם גבר מתעלל, ובהווה שלה היא עובדת בעבודה משמימה ואין יצור חי – אנושי או אחר – שיש לה קשר איתו. הייתי מחלקת את הספר לשניים – חציו הראשון מתאר את התנהגותו של אדם שהבדידות והייאוש הם בני לווייתו הקבועים. חציו השני הוא פנטזיה. יכול להיות שקשה לספר את הסיפור הזה בלי להציע תרופה למצב המייאש שיש אנשים שנקלעים אליו. הצורך של הסופרת – ואולי גם של הקוראים – להגיע לסוג של ריפוי, סוף טוב, הכתיב, כך נראה, להנימן את החלק השני של הסיפור. הבעייה היא שהסוף הטוב והרגשני של הנימן הופך את חלקו הראשון של סיפורה לבלתי אמין בעליל. חבל. אלינור אוליפנט והדומים לה היו ראויים, לדעתי, לסיפור קצת יותר אמיתי ומציאותי.”

“הסיפור מעולה ממש. חבל שהתרגום לא באותה רמה, אבל מכיוון שהסיפור ממש טוב הספר זורם סוחף ומעניין מאד. ממליצה”

“יש דמויות מתוך ספרים שהן כל כך מוחשיות,ואז, בזמן שאני קוראת אני מרגישה ממש שהדמות היא בשר ודם, וחושבת לעצמי שזה לא יכול להיות שהדמות הזו נוצרה רק ממילים.כמו אלינור אוליפנט. שהיא לא רק בסדר, היא על הכיפק. ואני ממש התאהבתי בה. אלינור בת השלושים, אשר בעקבות אירוע טראומתי מעברה, מתנוססת על לחיה צלקת (שאת מקורה יגלה הקורא ממש בדפיו האחרונים) ואף על פי שלא צויין כך נראה שאלינור בעלת סממני OCD ,ויעידו על כך הטקסים הקבועים של אלינור, השגרה היומית שאבוי אם תופר כי אז -מתערער עולמה של אלינור, דרך בחינת כמות החיידקים אשר אלינור מחשבת שעלולים להיות על הכורסא בבית החולים / בכסא בבית הקפה / בספלי הקפה שבמשרד,ההימנעות שלה מלהחליף ספרים בספריה הציבורית, כי מי יודע כמה ידיים אחזו בו, כמו גם הרתיעה שלה ממגע עם אנשים אחרים. כל אלו, והעובדה שאלינור גדלה במוסד, והעובדה שרוב חייה לא ניהלה יחסים משפחתיים, ולא היתה חלק ממשפחה כמעט כל חייה, יוצא שהבדידות אופפת את אלינור כמו קיר בטון חזק שלא משאיר פתח לשום דבר ואף אחד לחדור את הקיר הזה. אבל.. יום אחד נוצר בו סדק, ודברים משתנים בחייה של אלינור. ודברים טובים באים לפתחה של אלינור. לא תמיד היא יודעת מה לעשות בהם, איך לנהוג איתם, אבל היא לומדת. והיא לומדת להתיידד עם האושר, ולקבל אהבה. והתהליך הזה ריגש אותי, והספר הזה גרם לי לדמוע.ולא מעט. הסופרת יצרה את הדמויות בספר עם המון חמלה ושלחה אותן לעולם בהרבה אהבה. ספר מרגש ונוגע. מאוד מאוד אהבתי, עד שלקראת סופו כבר התחלתי להתקמצן על הדפים, לא רציתי שייגמר.”

“כמו שאפשר לנחש, שום דבר כאן לא בסדר. בודדה, תמהונית, ללא חברים או משפחה, החיים חולפים על פניה של אלינור ללא תקווה לשינוי. עובד חדש מעיז לנסות ולסדוק את קליפת השריון, ובצעדים איטיים וזהירים, מצליח לעורר בה רגשות חדשים שהיא לא ידעה שקיימים בה. חייב להזהיר שהספר בהתחלה ממש מדכא. הבדידות האומללה, אותה אלינור רואה כמובנת מאליה, פשוט מעוררת רצון לבכות. אבל האופטימיות והיופי מפציעים בהדרגה מתוך המצוקה הגדולה, והופכים את הספר ליצירה בלתי נשכחת. ובסוף נותר רצון לשלוח לסופרת חיבוק גדול, על שהציפה בצורה מופלאה כל כך את נושא הבדידות, אחת המגיפות הקשות של הזמן הנוכחי.”

“# כמין אנחנו יצורי להקה. אנחנו בחברה טובה: כלבים, פילים, קופים (אבל לא חתולים או דובים.) יצורי להקה זקוקים ללהקה: לצורכי ביטחון קיומי, ביטחון תזונתי בקיצור – לצורכי ביטחון. כאשר יצור להקה מופרד מלהקתו הוא יעשה אחת משתיים: יאמץ להקה חלופית או יפתח בעיות נפשיות. כאשר יצור להקה אינו מצליח לייצר לעצמו להקה או להיצמד ללהקה חלופית הוא יחוש חרדה ודיכאון ואנחנו נקרא לו "בודד". זה יקרה כאשר משהו בדרך גידולו ישתבש והוא לא ילמד את השפה והסימנים המוסכמים לייצר קשר-להקה. במלים אחרות הוא לא יצליח לתקשר עם אנשים אחרים בגלל קשיים חברתיים. אלינור אוליפנט היא יצור-להקה חסר להקה. היא חסרה את החוש המאפשר ליצור קשר ולהתיידד, חיה עם שיגרה קפדנית שמחלקת את חייה לרגעים ושעות, שהיא יודעת בדיוק רב מה תעשה בכל רגע ורגע. היא נבונה וביקורתית, חסכנית וחרוצה. בעברה סוד איום, בנעוריה קשר עם גבר מתעלל, ובהווה שלה היא עובדת בעבודה משמימה ואין יצור חי – אנושי או אחר – שיש לה קשר איתו. הייתי מחלקת את הספר לשניים – חציו הראשון מתאר את התנהגותו של אדם שהבדידות והייאוש הם בני לווייתו הקבועים. חציו השני הוא פנטזיה. יכול להיות שקשה לספר את הסיפור הזה בלי להציע תרופה למצב המייאש שיש אנשים שנקלעים אליו. הצורך של הסופרת – ואולי גם של הקוראים – להגיע לסוג של ריפוי, סוף טוב, הכתיב, כך נראה, להנימן את החלק השני של הסיפור. הבעייה היא שהסוף הטוב והרגשני של הנימן הופך את חלקו הראשון של סיפורה לבלתי אמין בעליל. חבל. אלינור אוליפנט והדומים לה היו ראויים, לדעתי, לסיפור קצת יותר אמיתי ומציאותי.”

“הסיפור מעולה ממש. חבל שהתרגום לא באותה רמה, אבל מכיוון שהסיפור ממש טוב הספר זורם סוחף ומעניין מאד. ממליצה”

“יש דמויות מתוך ספרים שהן כל כך מוחשיות,ואז, בזמן שאני קוראת אני מרגישה ממש שהדמות היא בשר ודם, וחושבת לעצמי שזה לא יכול להיות שהדמות הזו נוצרה רק ממילים.כמו אלינור אוליפנט. שהיא לא רק בסדר, היא על הכיפק. ואני ממש התאהבתי בה. אלינור בת השלושים, אשר בעקבות אירוע טראומתי מעברה, מתנוססת על לחיה צלקת (שאת מקורה יגלה הקורא ממש בדפיו האחרונים) ואף על פי שלא צויין כך נראה שאלינור בעלת סממני OCD ,ויעידו על כך הטקסים הקבועים של אלינור, השגרה היומית שאבוי אם תופר כי אז -מתערער עולמה של אלינור, דרך בחינת כמות החיידקים אשר אלינור מחשבת שעלולים להיות על הכורסא בבית החולים / בכסא בבית הקפה / בספלי הקפה שבמשרד,ההימנעות שלה מלהחליף ספרים בספריה הציבורית, כי מי יודע כמה ידיים אחזו בו, כמו גם הרתיעה שלה ממגע עם אנשים אחרים. כל אלו, והעובדה שאלינור גדלה במוסד, והעובדה שרוב חייה לא ניהלה יחסים משפחתיים, ולא היתה חלק ממשפחה כמעט כל חייה, יוצא שהבדידות אופפת את אלינור כמו קיר בטון חזק שלא משאיר פתח לשום דבר ואף אחד לחדור את הקיר הזה. אבל.. יום אחד נוצר בו סדק, ודברים משתנים בחייה של אלינור. ודברים טובים באים לפתחה של אלינור. לא תמיד היא יודעת מה לעשות בהם, איך לנהוג איתם, אבל היא לומדת. והיא לומדת להתיידד עם האושר, ולקבל אהבה. והתהליך הזה ריגש אותי, והספר הזה גרם לי לדמוע.ולא מעט. הסופרת יצרה את הדמויות בספר עם המון חמלה ושלחה אותן לעולם בהרבה אהבה. ספר מרגש ונוגע. מאוד מאוד אהבתי, עד שלקראת סופו כבר התחלתי להתקמצן על הדפים, לא רציתי שייגמר.”