אם כל ספרי הטיסה היו כאלה... אולי הייתי טס יותר. כמובן תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שאין לי גרוש- "כנגד כל עקרונות התאולוגיה והגאומטריה".

הספר הזה מדהים מכמה סיבות.
ראשית, ואולי זה מה שהקפיץ לי אותו לחלק העליון של רשימת הקריאה, זה הסיפור מאחוריו.
זה בסה"כ הספרק השני של <mark>ג'ון טול</mark> שפורסם- כ11 שנים לאחר מותו. הספר הראשון שלו, שנכתב בגיל 16, פורסם 20 שנה אחרי מותו. טול התאבד לאחר שהפירסום ש"ברית

למה הספר הזה זכה ב"פוליצר"? העובדה שאני לא יכולה לספק תשובה לשאלה הפשוטה הזו כולה באשמתי: לו הייתי מפנימה מה שניסו ללמד אותי בשיעורי ספרות (ששנאתי!) אולי גם אני יכולתי לכתוב בלי בושה "עשיר, מזעזע, מצחיק ונוגע ללב..." או "מלא דמויות אמיתיות ורקע מוחשי" (!!!) וכהנה מלים המצוטטות מהתייחסויות ספרותיות של עיתונים נחשבים. כמו שזה היה תפסתי את שיעורי הספרות כמזימה שנועדה לקלקל לי את הקריאה ולהכניסה לתבני

נכון שזאת פארסה ושכשזה נכתב המרחק בין מה שקורה בספר הזה לבין המציאות היה כל כך גדול עד שההתייחסות אליו היתה תלויה בעיקר בחוש ההומור של הקורא, מצחיק או לא מצחיק, אבל היום נדמה לי שהמרחק הזה התקצר כל כך, כך שהספר הזה הוא למעשה סוג של סאטירה שאולי מעידה על ראיית הנולד של האיש שכתב אותה. אין לי מושג, גם לא לאף אחד אחר, כי הספר הזה נדחה שוב ושוב עד שמי שכתב אותו התאבד ורק הנחישות הבלתי מתפשרת של אמא של

איגנציוס ג׳ ריילי הוא כנראה אחת הדמויות הספרותיות היותר בלתי נסבלות שנתקלתי בהן. מיזנטרופ אנוכי וקולני, שקוע לחלוטין בעצמו, ובמצב השסתום שלו, זורע הרס וחורבן בכל מקום אליו הוא מגיע. אך עם זאת, אי אפשר שלא לחוש אליו אמפתיה מסויימת, אל חוסר היכולת שלו לחיות ממש במציאות, שגוררת אותו מאסון אחד למשנהו.

כמו דון קישוט, שחולם על ימי האבירים, כך איגנציוס משתוקק לחזור אל ימי הביניים, וממלא דפים על גבי דפ