אם גם אתם נמנים על הקוראים בעלי הנשימה הארוכה, רחומים וסלחנים, המוכנים לשקוע לזמן ארוך בספר עם גיבור בלתי נסבל, נרקיסיסט שתלטן, עם חוסר יכולת מובנה לחוש חרטה, הנכם מוזמנים ליהנות מיצירת המופת הנפלאה הזאת של אייריס מרדוק.
צ׳ארלס הוא במאי ומחזאי ידוע המחליט לפרוש מחיי הבמה לחיי בדידות על שפת הים, בבית מט לנפול, ללא חשמל או מים זורמים. הוא נהנה מהבדידות והשקט, רחוק מכל המכרים שלו, מכל האהובות הנבגדות, ומתחיל לכתוב את זכרונותיו.
כבר מהתחלה מורגש פער בין צ׳ארלס כדמות המספר לבין המציאות שמשתקפת מדבריו. כקוראים אנו מבינים מיד שכדי להבין את מהלך העלילה, נאלץ לקרוא בין השורות ולא לסמוך על הפרשנות שלו, שמעוררת מעט גיחוך בחוסר המודעות והניתוק מהמובן מאליו.
ככל שמתקדמת העלילה, עוד ועוד דמויות מעברו של צ׳ארלס מופיעות בביתו, ומכריחות אותו לשוב ולהתמודד עם כל מערכות היחסים הפגומות שהוא קיווה להותיר מאחוריו. בשלבים מסוימים הספר נדמה מעט לקרקס צבעוני של אנשי תיאטרון מלאים בעצמם ופתטיים להפליא, ודרך דמויות המשנה אנו לומדים להכיר סופסוף את צ׳ארלס כפי שהוא באמת, ללא כל ההסוואות דרכן הוא מנסה לייפות את עצמו.
השתלטנות, היהירות, הקנאות, והניתוק מהמציאות, מכניסות את צ׳ארלס בהדרגה לתוך תסבוכת, שממנה קשה לראות איך הוא יוכל לצאת. בהדרגה מתגלה שכל אותן דמויות עליהן הוא כתב במידה מסוימת של זלזול, אלה הם הנשים והגברים הקרובים לו ביותר, שחלקם באופן מפתיע אוהבים אותו ורוצים בטובתו. נותר רק לראות האם הוא יוכל להשתחרר ממסכת הייסורים אליה הוא הכניס את עצמו, האם הוא ילמד להכיר טובה לאנשים שאוהבים אותו, והאם האיש הבלתי נסבל הזה יוכל להגיע לאיזשהו סוג של קתרזיס, לאיזושהי שלווה פנימית לקראת הזקנה, ואיזה מחיר הוא והסובבים אותו יאלצו לשלם בדרך אל אותה הארה.
הערה קטנה - קראתי את הספר באנגלית, כך שאין לי מושג על איכות התרגום .

מוזר בעיניי שכל כך מעט אנשים קראו את הספר. מדובר ביצירת מופת, זוכה פרס פוליצר לשנת 1993.
הסופרת קרול שילדס, רוקמת סיפור יפה ומרגש, על חייה של אישה אחת, דייזי גודוויל, לכל אורך המאה העשרים. לכאורה מדובר בחיים סטנדרטיים לחלוטין, אבל שילדס מאפשרת לנו מבט אל תוך עולמה הפנימי העשיר של דיזיי, ומאפשרת לנו לחוש את הפער העצום בין השאיפות והתשוקות לבין המציאות של חיי היומיום.
שילדס משתמשת בטכניקות ספרותיות מרתקות ומסקרנות, כדי להעשיר את המבט שלנו על דייזי, בין אם זה קטעי עיתונים, מכתבים, או חברות ובני משפחה שנקראים לחוות את דעתם.
בנוסף, הספר עשיר בדמויות משנה, כולן דמויות עגולות ומסקרנות, דרכן אנחנו לומדים על הנורמות והשאיפות של נשים וגברים החל מראשית המאה ועד סופה.
ספר מלא בהומור, בשמחת חיים ובאהבה למין האנושי על כל חולשותיו ושגיונותיו.
חייב לציין שקראתי באנגלית. יכול רק לקוות שהתרגום שמר על היופי והעושר הספרותי של המקור.

איגנציוס ג׳ ריילי הוא כנראה אחת הדמויות הספרותיות היותר בלתי נסבלות שנתקלתי בהן. מיזנטרופ אנוכי וקולני, שקוע לחלוטין בעצמו, ובמצב השסתום שלו, זורע הרס וחורבן בכל מקום אליו הוא מגיע. אך עם זאת, אי אפשר שלא לחוש אליו אמפתיה מסויימת, אל חוסר היכולת שלו לחיות ממש במציאות, שגוררת אותו מאסון אחד למשנהו.

כמו דון קישוט, שחולם על ימי האבירים, כך איגנציוס משתוקק לחזור אל ימי הביניים, וממלא דפים על גבי דפים בהגיגיו הפילוסופיים, שקורעים לגזרים את כל העוולות והתועבות המרכיבים בעיניו את העולם המודרני. ״נפול נפלה האנושות מאיגרא רמה לבירא עמיקתה. כל שהיה לפנים קודש לרוח, היה עתה מוקדש לרווח. סוחרים ונוכלים השתלטו על אירופה; ׳השכלה׳ היה השם שקראו לבשורת המרמה שלהם״.

חייו הנזיריים של איגנציוס, בהם הוא מקפיד להימנע ככל האפשר ממגע עם העולם, נקטעים עקב מקרה שמחייב אותו, לראשונה בחייו, לצאת מהבית ולמצוא עבודה. מה שמפתיע, זה שאיכשהו הוא מצליח למצוא מעסיקים כל כך נואשים, עד שהם מוכנים להעסיק אפילו אותו. הדרכים יוצאות הדופן בהן איגנציוס בוחר כדי ״לבצע״ את עבודתו, והיכולת המוכחת שלו להזיק, הביאו אותי פשוט להתפקע מצחוק, ועבורי לפחות זה חוויה די נדירה בקריאה.

מלבד איגנציוס, אנו נחשפים לשלל דמויות צבעוניות, כל דמות הזויה בדרכה שלה. כמו מרבית האנושות, כך כולם מלבד איגנציוס שקועים בענייניהם הקטנוניים והיומיומיים, ברדיפה אחרי עוד כסף ועוד הכרה. עניינים ברומו של עולם זרים להם לחלוטין, ולכן הם רואים באיגנציוס חולה נפש במקרה הטוב, או מקור ללעג במקרה הרע. הסופר בוחר לצטט בתחילת הספר את ג׳ונתן סוויפט, ״כל אימת שגאון אמיתי נגלה לעולם, ידוע תדע אותו, לפי שהכסילים כולם חוברים נגדו בברית אחת.״

נהניתי מאד לקרוא, מדובר ביצירת מופת, וללא ספק אחד הספרים שיותר אהבתי בשנים האחרונות. דמותו של איגנציוס היא כל כך חד פעמית, והצפייה בעולם שלנו דרך עיניו הביקורתיות זו בהחלט חוויה ייחודית. הספר אף זכה בפרס פוליצר בשנת 1981.

לסיום, אחד הקטעים האהובים עלי, קטע מתוך מכתבו של איגנציוס בתגובה לתלונה של לקוח ״אנחנו הננו מפעל עסוק ודינמי, וכל מטרד וכל פניה חצופה ומיותרת, עלולים רק לחבל בשליחותנו. אם תציק לנו שוב, אדוני, עלול אתה לחוש בצריבת השוט על כתפיך העלובות.״

אורסולה ק׳ לה גווין, סופרת הפנטזיה הידועה, מחברת הטרילוגיה ״הקוסם מארץ ים״, מעניקה פה מתנה גדולה לחובבי העולם העתיק והמיתולוגיה היוונית והרומית. זה לא ספר פנטזיה.

אחת היצירות הידועות ביותר של העולם העתיק, היא הפואמה אינאיס של המשורר ורגיליוס. הפואמה מתארת את מסע התלאות שעובר אינאיס הטרויאני, אבי הרומאים, החל מבריחתו מטרויה השרופה, ועד הגעתו לאיטליה וניצחונו בקרב מול העמים הלטיניים.

לאוויניה היא דמות שולית למדי בפואמה. היא מופיעה בקצרה בספר השביעי, כבתו של מלך הלטינים, וכגורם העיקרי למלחמה שפורצת בין הלטינים לטרויאנים. לה גווין הופכת את לאוויניה לדמות הראשית, ולמעשה מספרת מחדש את המלחמה דרך עיניה של הנערה הצעירה.

מעבר לשימוש בדמויות, אין בספר את המימד האפי של הפואמה. לה גווין מנסה לשרטט, על פי דמיונה בלבד, כיצד נראו חיי היומיום של השבטים הלטיניים באותה תקופה. האמונה הדתית המתוארת בספר, קדמה למיתולוגיה הרומית, והתמקדה בהאלהה של עצים, נהרות, רוחות האבות וכן הלאה. כבת המלך, לאוויניה היא האחראית על מרבית הטקסים הדתיים, והאמונה הדתית החזקה שלה, היא אחד המניעים המרכזיים של העלילה.

דמותה של לאוויניה מעוררת השראה. הצניעות והפשטות שבה מתנהלים חייה כבת מלך, האהבה שלה לטבע, חיבתה למעשי לצון בלתי מזיקים, ומעל הכל הבנתה שתפקידה הוא קודם כל לדאוג לעם כמיטב יכולתה. במהלך המלחמה היא גם מקימה בית חולים מאולתר בין חומות הארמון, ומטפלת בפצועים הרבים לצד אנשי החצר והשפחות. במידה מסויימת הרגשתי שהדמות שלה קצת מושלמת מדי, אבל ייתכן שזה מכוון, מתוך כבוד לאופן שבו ורגיליוס כותב את הדמויות בפואמה.

ספר יפה ומרגש, התיאור של הדמויות מלא חמלה והבנה לחולשות האנושיות, ולאופן שבו הגברים קורסים לעיתים תחת עומס הציפיות הלא סביר שהם מעמיסים על עצמם. גם בין הדמויות הנשיות יש את אלה שמאבדות את תכלית קיומן לאחר אובדן של אדם אהוב, בין עם במחלה או בקרב. בולטת במיוחד דמותה של אמאטה, אמה של לאוויניה, שאי אפשר שלא לרחם עליה, אך קשה מאד שלא לתעב אותה.

באחרית דבר, מתוודה לה גווין על חיבתה הרבה לרפובליקה הרומית, לפני הפיכתה לאימפריה, והרצון שלה לצלול ולהכיר יותר לעומק את אורח חייהם. ״הם היו מחוספסים, הם היו אכזריים, והם היו שונים מאד מאיתנו, אבל קשה לחוש שהם זרים לנו מהותית, משום שכל-כך הרבה ממורשתנו התרבותית מגיעה ישירות מהם…״

יפה ומרגש. קצת קלישאתי, אולי טיפה מרוח בסוף, אבל סך הכל נהניתי לקרוא. קווייל, גבוה, לא נאה, חסר ביטחון ורכרוכי, מתנהל בחייו האומללים מכישלון אל כישלון. אך מתחת למעטה הלוזרי, חבוי אדם רגיש, דק אבחנה, חבר טוב ואבא אוהב. שילוב של מספר טרגדיות, ודודה אחת נחושה ונמרצת, מביאים אותו לעזוב את עיר הולדתו, ולבנות מחדש את חייו על האי הסלעי ניו פאונדלנד. כמו פרח שנפתח לאיטו אל האור, קווייל לומד בהדרגה לקבל את עצמו, על כל מעלותיו ומגרעותיו. הקהילה החמה שעוטפת אותו בעיירה הקטנה, עם שלל דמויות ייחודיות וססגוניות, מאפשרת לו להכיר בכך שגם לו יש זכות לאהבה ולחיים טובים.

בהחלט לא מתאים לכל אחד. אפשר לקרוא ואפשר גם לא. אני אישית ממליץ על האופציה הראשונה. סאטירה שנונה ועוקצנית. בריטי מאד. שני סיפורי אהבה, יפים ומרגשים, אחד מהתקופה הויקטריאנית, והשני בהווה, משתרגים זה בזה כמו שתי וערב לאורך כל הספר. כקוראים אנו נחשפים לכל נים של רגש אצל זוגות האוהבים, וזוכים לפסוע אתם ביחד במסע של ייסורים ותשוקה. אהבתי שבייאט לא רק בוראת שני משוררים ויקטוריאניים, אלא גם בוראת עבורם יצירות ספרותיות, שירים ופואמות, שתואמים לסגנון ששלט באותה תקופה. מבחינתי זה היה סוג של קסם. במהלך הספר הרגשתי כל הזמן, לא ייאמן שמישהו כתב כזו יצירה מושלמת.

מהמם, מסחרר, מפתיע, מקורי, מעורר השראה. הרפתקאותיהם המופרעות וההזויות של קבוצת משוררים אוונגרדיים, או מעין רומן אוטוביוגרפי של בולוניו, שמופיע בספר כארטורו בלאנו. על ספרות, על שירה, על ממסד ספרותי, על חופש מוחלט והמחיר הגבוה שהוא גובה

כמו שאפשר לנחש, שום דבר כאן לא בסדר. בודדה, תמהונית, ללא חברים או משפחה, החיים חולפים על פניה של אלינור ללא תקווה לשינוי. עובד חדש מעיז לנסות ולסדוק את קליפת השריון, ובצעדים איטיים וזהירים, מצליח לעורר בה רגשות חדשים שהיא לא ידעה שקיימים בה. חייב להזהיר שהספר בהתחלה ממש מדכא. הבדידות האומללה, אותה אלינור רואה כמובנת מאליה, פשוט מעוררת רצון לבכות. אבל האופטימיות והיופי מפציעים בהדרגה מתוך המצוקה הגדולה, והופכים את הספר ליצירה בלתי נשכחת. ובסוף נותר רצון לשלוח לסופרת חיבוק גדול, על שהציפה בצורה מופלאה כל כך את נושא הבדידות, אחת המגיפות הקשות של הזמן הנוכחי.

כמו ניצוץ קטן שמתפתח אט אט ללהבה גדולה, כך מה שמתחיל כסיפור התבגרות של יתומים בפנימיה, מתפתח בהדרגה לדיסוטופיה מחרידה. כבר מההתחלה משהו נראה לא לגמרי תקין. רמזים קטנים מופיעים, לא מדובר בבית ספר רגיל, משהו בחינוך, בהתנהגות של המורות, נראה מוזר וחשוד. הפער בין מה שאנחנו יודעים וחושדים לבין הנאיביות של הצעירים, מעורר סוג מסויים של מועקה, או חמלה, או אפילו רצון לגונן. ומתחת לרבדים הסמויים, יש בני נוער מתבגרים, עם אהבות ואכזבות גדולות, וניסיון נואש להאחז בכל שביב של תקווה להיחלץ מהחיים לא חיים שנועדו להם.