אתמול היו לי נסיעות רכבת ארוכות שבמהלכן קראתי את הספרון הקטן הזה עד תומו.
בסיכומו של דבר זהו סיפור קצר על אישה צעירה שמוצאת את עצמה מתגלגלת עם נסיבות החיים, בכל המהירות וחוסר הצפיות שלהם לפעמים, במפח הנפש שלהם לפעמים, ברצון להחבא, לברוח, להסתתר, לחמוק, להיעלם מעין, להיות משב חולף של דבר מה שונה ולא מזיק. כך, לפחות כמעט עד הסוף, בו הצורך החברתי הנורמטיבי צץ ועולה ומתאפשר ומניח לה להתגלגל חזרה אל מקום שולי, מרכזי יותר מהקודם.
אז מצד אחד אני חושבת שזו מעין גרסה נשית של "דפוק וזרוק בפריז ובלונדון", מצד שני זה לא ממש סימטרי ויש נקודות שוני משמעותיות. ההקבלה התרבותית השניה שגחה בראשי, ולמעשה הייתה הראשונה שעלתה בזמן הקריאה ועקב נסיבות הסיפור, היא משהו מהסרט "תלמה ולואיז", לא סצנה ספציפית כמו אווירה כללית.
בלי לחשוף עוד מתוכן העלילה אוסיף כאן רק שגם אם הוא דומה במשהו ל"דפוק וזרוק" וגם אם הוא מזכיר במשהו את "תלמה ולואיז" הרי שמדובר בסיפור שמתנהל על פי הגיון עלום אחר לחלוטין, ובסופו של דבר הוא שימח והפתיע.
אז השפה נאה וקולחת, מתארת היטב לב ונפש ונסיבות, ויש עוד על מה לחשוב ולהרהר, ויש חיוך בסופו של דבר, זה נהדר.
"בקרון, לבדה עם בקבוק מים מינרליים קטן, היא הסתכלה דרך החלונות המזוגגים באותו מראה נטול בתים שדי מסגיר את זהותה שלה; לא ממש נוף, כמו שדרכון אינו אדם, אלא רק תמונה נטולת סימנים מזהים. הרקע כמו הונח שם בלית ברירה, בניסיון למלא את הריק עד שתופיע אפשרות טובה יותר. השמיים נראו כמקשת ענן אחידה, שאותה חצו במעוף בלתי משכנע ציפורים שחורות, כמו ניצבים גרועים בסרט דל תקציב, והשמש נסכה אור דומם של חדר המתנה, בלי בדל של מגזין שיעזור להעביר את הזמן. ויקטואר חזרה למושב שלה ונרדמה כמו כולם עד שהגיעו לתחנת הרכבת בבורדו." (עמ' 13)










![האדמה הטובה [מהדורת 2014]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers97/970929.jpg)







