#
ז'אן אשנוז מתואר על הכריכה של הספר "מבחירי הסופרים הצרפתים העכשויים". זה הספר הראשון שלו שאני קוראת, אז אני לא יודעת אם ההגדרה היא אמיתית או שיווקית. הנה מה שאני יודעת: ספרו הראשון יצא לאור ב-1979 בהוצאת Minuit הוצאה מחתרתית (באמת. היא התחילה לפעול בשורות הרזיסטאנס בזמן הכיבוש הנאצי) ששמה לה למטרה להוציא ספרות אלטרנטיבית ושונה. אשנוז כתב 18 ספרים, זכה בכמה פרסים ספרותיים נחשבים, אבל אני לא חושבת שהוא סופר רב-מכר, גם לא במולדתו. (אין לו דף בוויקיפידיה בעברית. בדקתי. לגיום מוסו יש.) פרט פיקנטי – אביו היה פסיכיאטור מהדור הישן (אשנוז הוא יליד 1947) כך ששיטוט בתת-מודע אינו זר לו, ומתבטא בספר הזה.
זו נובלה סוריאליסטית המתארת תהליך ההופך אשה צעירה, נאה, שחיה בפאריז למישהי אחרת – חסרת רכוש, חסרת מטרה, חסרת עוגן, נוודת המסתתרת בסדקים.
מה צריך? באופן בסיסי חוסר בעיגון חברתי או משפחתי. מנה גדושה של חשדנות, קורטוב של פאסיביות, חוסר עניין כללי – ונטייה לאפשר לאחרים או למצבים להחליט בשבילה. מה הניצוץ שיהפוך את כל אלה למישהי שהיא ההפך מויקטואר? בהלה, איום או עניין דל במציאות.
אשנוז כותב סיפור שנראה קוהרנטי, מתאר באופן כרונולוגי את השתלשלות העניינים ועל פניו נראה הגיוני. זה סיפור קריא, נראה סביר, אבל שום חלק בסיפור אינו מסתדר עם המציאות כפי שאני מפרשת אותה. ואשנוז אינו מספק הסברים. הוא כותב באופן תמציתי, ברור, לעתים מעניין אבל אינו מתייחס כלל ל"למה".
אז מה אני אומרת? הרגשתי שאשנוז מתעתע בי. אני סולחת לו כי הוא יודע לכתוב והצליח לגרום לי לחשוב.


















