לפני די הרבה שנים, כשגרתי עם שותף ברמת גן, דיברנו איזה לילה על חלומות ועל דמיון. אני זוכרת את זה מפני שהוא אמר לי משהו שעד אז לא שמתי אליו לב, ומאז אני בודקת אותו מידי פעם מחדש. הוא אמר שכשאנחנו מתבגרים החלומות שלנו מפסיקים להיות פרועים מבחינת הדמיון, כלומר, יש בהם חיות מוכרות ואנשים וחפצים וכל מה שקיים גם במציאות, אבל יצורים דימיוניים ממש או עולמות דמיוניים לגמרי כבר אין בהם. ועד לפני כמה שנים יכולתי להסכים איתו, אבל בשנים האחרונות בחלומות שלי מופיעים גם דברים מהסוג השני, כאלה שממש אי אפשר לפגוש במציאות, ויכול להיות שזה חלק מאיזו רגרסיה שתיקח אותי בחזרה לאיזו רחם וירטואלית, אבל גם יכול להיות שלא.
היופי, כשזה קורה לי בחלומות, זה שאני מאמינה להכל. וזה הכי קרוב ללחזור להיות ילדה. זה לא שאני רוצה לחזור לשם או לעבור הכל מהתחלה, חלילה, אבל יש משהו מפתה בלהאמין, החלק שבו את לא מטילה ספק ולא מחפשת משמעות ולא מנסה להבין שום דבר שהוא מעבר להתרחשות עצמה. ובספר הזה, שהוא סיפור על נערה אחת, סקרנית, עצמאית ואמיצה, שיוצאת למסע רווי אתגרים כשהיא חמושה בתחושות בטן לא רעות בכלל, תושיה, דוב לבן וקצת אנשים טובים שהיא פוגשת, זה בדיוק מה שקרה לי. התמסרתי לסיפור ולא ניסיתי לחפש שום דבר חוץ מזה. הנופים הצפוניים, אלה שסביב החוג הארקטי, נופים שבתוכם אני מתכננת להעמיד את הקרוואן שיהיה, אם יהיה לי, בפנסיה, היו סתם בונוס.
נהניתי מאד מאד ואפילו בן הזוג שלי יצא מזה מבסוט כי כשהוא הבין שמה שאני קוראת זה לא איזה ספר עאלק אינטלקטואלי אלא ספר הרפתקאות לנוער הוא הזמין אותו מיד, עדיין מבוסם מהחוויה הבלתי נשכחת מבחינתו של המעון של מיס פרגרין לילדים משונים. אני הבטחתי לו שהספר הזה הרבה יותר טוב. יש סיכוי שגם הוא יחשוב ככה.
