ביקורת ספרותית על סדר היום מאת אריק ויאר
ספר מעולה

---

אחרי שלמדנו איך לבחור ספר הגיע הזמן לטפל בשאלה הקשה מכולן.
לא, אין מדובר בשאלה האם יזכה גנץ לטעום ממנעמי התואר בעלה של אשת ראש הממשלה, וגם איננה השאלה ששלחה את ליליפוט ובלפוסקו לסכסוך דמים שגבה קורבנות לא מעטים, עד ששמאלני אחד סרב לעזור למנצח לשעבד את הצד המפסיד.
השאלה היא כמובן האם לקרוא את מה שכתוב בכריכה האחורית.
פרט לקובי ניב, שפתר את הבעיה הכאובה בהפיכת הכריכה האחורית לעמוד האחרון של הספר (אגב ספר שאי אפשר להגיד עליו שאני לא פוסל את ההמלצה לגנוז את כל העותקים שלו, ולא להוציא מכלל אפשרות להשמיד גם את אלה שטרם הובאו לדפוס), כל השאר לא מתביישים להציב בפנינו את הדילמה בכל אכזריותה מרובעת המילים – לקרוא או לא לקרוא.
הבת שלי למשל מסרבת לשמוע אפילו על האפשרות להחזיק את הספר הפוך. לטענתה מדובר בספוילר מחוצף. אני חצוי. מצד אחד היא בכל זאת הבת שלי ואני לא תמיד בטוח שהיא לא קראה את ספר שאני משאיל לה (תמורת פקדון בן חמש ספרות במזומן כמובן) והיא מצידה מעדיפה שאם אטעה ואשאיל לה ספר שכבר קראה לא יחסך ממנה התענוג לראות אותי מתמלא ברגשות אשם. כנראה בכל זאת היא ירשה כמה תכונות מאשתי.
ברבות השנים מצאתי כמה פתרונות חלקיים לבעיה - למשל בקשה מאח שלי שלא יגלה לי על מה הספר, אם כי הלה קשה תפישה במקצת ולא תמיד מבין שאסור בשום פנים לקבל כפשוטן בקשות כגון דא. למשל ניסיון לקרוא ברפרוף ביקורת במקומות נטולי ספוילרים (כגון אתר חלקי חילוף לרכבי ספורט) ולאחרונה הפלה בלתי מכוונת של הספר לרצפה בתקווה שייפול על צידו הלא נכון וכך אוכל לרפרף על מה שכתוב שם בזמן שאני מחזיר אותו למקומו. אך אליה וקוּציבָּה, אחרי ביקור חירום אצל האורטופד אני נאלץ למתן מעט את קצב ההפלות הלא מכוונות.
לשאלה הסבוכה ניתן פתרון מלא רק כשקראתי את סדר היום של אריק ויאר.
כשהתחלתי לקרוא את הספר הדקיק הייתי מלא כהרגלי ברגשות אנטי עזים. מעל דמות של גרמני משמים נכתב באדום בוהק - זוכה פרס גונקור. אני שונא אנשים שזוכים בפרסים, ועוד יוקרתיים, בזמן שהפרס האחרון שאני קבלתי היה ספר (אגב ספר נפלא בשם כמצוות האל) מאמנון ז'קונט כשהתחנפתי אליו פעם בזמן ששלחתי אליו פתרון לאחת מהחידות הספרותיות שלו, וזה היה לפני קום המדינה כנראה, כי נתניהו עוד לא היה בשלטון.
התחלתי לקרוא כמה עמודים ולשמחתי הרבה השתעממתי קשות וכבר הייתי מוכן להטיח אותו ברצפה עד שאיזה כוח פנימי (מצוות האל?) גרם לי לקרוא את מה שכתוב בכריכה האחורית. קראתי רק משפט אחד שסיכם בקצרה את התמונה הראשונה בספר, מי נפגש עם מי, מתי ולמה ומייד הכל הסתדר
כשהבנתי את הקונטקסט הפכה באחת הכתיבה המשעממת לאירוניה נפלאה. חזרתי להתחלה והתחלתי לקרוא שוב. איזה ספר נפלא. הספר שזור בפרטים הסטורים מחכימים, הכתיבה סוחפת ומדי פעם צצה איזו אי יציבות שלטונית או איזכור לקשרי הון שלטון כדי לגלות לנו שאין מדובר בפגישה שכוחה במלון פאר לפני כמעט 90 שנה, אלא בימינו אנו ממש.
גם בהמשך מתוארות מנקודת מבטו של הזבוב על הקיר פגישות היסטוריות גורליות, מי יותר מי פחות, תזוזות כלים על לוח השחמט של אנשים טועים ומטעים, מתרפסים ורופסים. אנשים שחינוכם האצילי, השכלתם הרחבה ונימוסיהם המעולים מנעו מהם לראות את הזוועה המתקרבת. מוצעות תשובות מרתקות לשאלות שהעסיקו ומעסיקות הסטוריונים לא מעטים.
יחד עם זאת אין מטיפנות בספר, אין התלהמות רדודה הנובעת מביטחון עצמי של בורים. הספר מבוסס על מחקר היסטורי וכוחו של הסופר המוכשר הוא בהלחנת הצלילים המדוייקים לסימפוניית העובדות.
הספר הזכיר לי קצת את הסרט המופתי "הפתרון הסופי" (Conspiracy) משנת 2001. בשני המקרים מוכיחים יוצרים מחוננים איך אפשר להפוך פרטים ביורוקרטיים משמימים ליצירת מופת. בסרט מדובר בפגישה אחת עם תוצאות גורליות לעם שלם, בספר מתוארות כמה פגישות וכמה אירועים שהביאו כליה על למעלה מ-60 מיליון מאזרחי העולם, כשבראש הרשימה עומדות לפי הסדר ברית המועצות, סין, פולין ו... אינדונזיה.
אז - כן, עדיף להציץ בכריכה האחורית, וכמובן בזהירות המתבקשת ותוך שמירה על ריחוק חברתי.

» ביקורות נוספות של אבי
» ביקורות נוספות על סדר היום