ביקורת ספרותית על סדר היום מאת אריק ויאר
ספר טוב

---

בורים, פושעים וחדלי אישים – אלו הם גיבוריו של ספר זה. כל כולו רווי בסיפורי מעשה על אדישות, חולשת אופי, בריונות, רכרוכיות, נבלות ושאר מרעין בישין של בני האדם. אין בו, בספר הדקיק וקטן הממדים נקודת אור אנושית אחת. והדובדבן שבקצפת: אי אפשר לקרוא לזה ספרות אפילו.

המחבר, אריק ויאר הינו במאי סרטים ידוע למדי בצרפת. על כן, גם הספר נותן הרגשה של תסריט יציר דמיונו הקולח של ויאר שמרכיב סצנות ומצבים ונותן להם פרשנויות.

'סדר היום' כתוב במקצב של מיני סדרה ומדי פעם מנסה הסופר לחבר בין הסצנות המדוברות לאמנים מסוימים ויצירותיהם. איכשהו אופן ציורו של לואי סוטר, הצייר התימהוני והסימפוניה התשיעית של ברוקנר משולבים בפרשת סיפוח אוסטריה על ידי הרייך השלישי.

לא מן נמנע ואף סביר שבמיני סדרה או סרט המהלך הזה, בשילוב מוסיקה מתאימה היה מעצים את הדרמה התקופתית. זה לא ממש הולך ככה בכתיבה ספרותית ואם כבר זה נעשה אז על החיבור להתהוות בדרך זורמת יותר. כאן הוא נתפר בצורה די גסה ונוצר מין שעטנז מאולץ ומוזר.

וכעת, לאחר שסיימתי אותו אני יכול להגיד ש...די נהניתי ממנו. הספרון הנחמד הזה מאפשר הצצה מאלפת אל מאחורי הקלעים של האנשלוס וועידת מינכן. והתחקיר עצמו משובח – אלה לא פרטים שלומדים לבגרות בהיסטוריה ולא ידועים גם לרבים מאוהביה הגדולים.

ריבנטרופ, מסתבר, שכר דירה מצ'מברליין עצמו באיטון סקוור, בעת שהיה שגריר הרייך בלונדון. הוא הוזמן על ידי צ'מברליין לארוחת פרידה. באותו הזמן קיבל ראש הממשלה הבריטי מברק, שבישר לו על סיפוח אוסטריה על ידי היטלר וההכרח שנוצר בצעדים דחופים והחלטיים. ריבנטרופ ואשתו ידעו היטב על תוכן המברק ובלבלו את המוח במכוון בשיחות חולין לנוויל המסכן שמרוב נמושיותו לא הצליח במשך שעה ארוכה להניח לפרוטוקול הנימוסים ולהתפנות לעניינים הדחופים. כך, פטפוטים בטלים אפשרו לאנשלוס לעבור ולהיות עובדה מוגמרת בטרם הצליחו המעצמות להגיב.

עניינים מרתקים שכאלה ממלאים את דפי הספר. איך הצליח היטלר להציג לעולם בצורה אמינה שאוסטריה עצמה חפצה בחיבור עם גרמניה? מדוע כולם פחדו מהוורמאכט המשותק שהיה שקוע עמוק בבוץ ולא יכל לזוז? ומה עשו עלמות החן של לינץ ווינה בשעת השין? ...הכל ועוד המון נמצא בפנים.

מתברר שהתעשיינים הגדולים של גרמניה באותה העת כמו קרופ (מישהו שמע לאחרונה על טיסֶנקרופ, יוצאת חלציו?), אופל, דיימלר, סימנס, באואר, אגפא, BMW ועוד תמכו בהיטלר ומפלגתו לפני שזה הפך לקנצלר. הדבר השתלם להם בגדול: הם כולם ניצלו את אסירי אושוויץ ובוכנוואלד במחנות הכפייה שלהם בתנאי גיהנום... היו פעמים שחודשים ספורים לאחר שקיבלו מאות רבות של אסירים, היו נותרים כמה עשרות בחיים... כן, הפירמות המכובדות התנפלו על כוח העבודה הזול כמוצאות שלל רב. ואני לתומי תהיתי: אילו היום הייתה אפשרות כזאת ואף אחד לא היה מסתכל, כמה מקונצרנים הגדולים של ימינו היו מנצלים זאת כדי להגדיל את שורת הרווח? חששתי לספק לעצמי תשובה מושכלת שמא אזדעזע ולא אוכל להתאושש עוד...

לסיכום אני יכול לומר שהספר כתוב לא משהו, כאילו מנסה להמציא את הגלגל, אבל מקרטע קצת, נקרא (אולי בכוונה תחילה) כתסריט של מיני סדרה אבל מסקרן מבחינה היסטורית, עושה שימוש בשפה יפה וגבוהה, אך לא פלצנית מתורגם טוב. בקיצור, רוצו לקרוא.

» ביקורות נוספות של Pulp_Fiction
» ביקורות נוספות על סדר היום