ביקורת ספרותית על כזב וכישוף מאת אלזה מורנטה
ספר מעולה

---

יום בחירות הוא סוג של יום אמת. אמנם רק הפוליטיקאים הם אלה שממש עומדים רועדים מול אלוהיהם (המצביע הקטן) וגם את זה הם עושים רק עד 5 דקות אחרי השעה עשר בלילה שאז הם חוזרים לסורם ולא רואים אותו ממטר עד הבחירות הבאות, אבל גם אנו, בני התמותה, מרגישים שזה יום שונה, וגם אם לא נצביע אמת בכל זאת ננסה להגיד משהו אמיתי שאנו מאמינים בו, או למצער הכי פחות לא מאמינים לו.
לפיכך אתחיל בווידוי קטן - כמעט את כל הביקורות שלי אני כותב לפני שגמרתי את הספר. לפעמים הרבה לפני שגמרתי לקרוא את הספר. התירוץ הקבוע שלי הוא, כמו כל פוליטיקאי מתחיל, טובת הקורא, כדי שלא ייפלט לי איזה ספוילר, אבל האמת כמו אצל כל פוליטיקאי אחרת לגמרי. האמת היא לגמור מהר ולרוץ לספר לחברה, או בגרסה שלי לרוץ לספר לחברה עוד לפני שגמרתי.
האמת היא שאני שונא את העול שבכתיבת ביקורת ומנסה להיפטר ממנה ואז לחזור ולהינות מקריאת הספר כשאני משוחרר מכל עול. זה חסר הגיון, אני יודע, אף אחד מכריח אותי לכתוב ביקורת, כמעט אף אחד גם לא קורא את הביקורת שאני כותב ומבין אלה שקוראים אף אחד גם לא שם קצוץ על מה שכתבתי ובכל זאת אני מתייחס אל כתיבת הביקורת כאל חובה כמעט מקודשת שהדרך היחידה להיפטר ממנה היא לעשות אותה.
וחוץ מזה אני מת על אלה שמשבחים את מה שאני כותב, כמו כלבלב נאמן אני מוכן לכשכש בזנבי יום שלם מתחת לשולחן הכתיבה שלהם רק כדי שיכתבו לי שתי מילים לא בלתי משבחות. לא אכפת לי אם זה מנימוס או מהנאה, לא אכפת לי אם הם שוכחים אותי מייד או אפילו קודם לכן, אני אחזור ואקרא את שתי מילות השבח שכתבו לי שוב ושוב ואחבק אותם כמו אבני חן יקרות מפז בלילות הקרים שבין כתיבת ביקורת אחת לשנייה. <כאן יש למחות דמעה. תודה>
אני נוטה להתבלבל בשמות בכלל ובשמות של אלנה פרנטה ואלזה מורנטה בפרט. אבל אני לא מתבלבל בהשפעה של שתיהן עלי. את אלה תולדות של מורנטה נשמתה עדן אהבתי ויש לי רתיעה מהספרים של עלומת השם המפורסמת שכנראה עוד חיה בקרבנו.
ולכן התחלתי לקרוא את כזב וכישוף בצפיה לספר גדול באמת, ולא התאכזבתי.
כזב וכישוף הוא ספר נפלא. מסוג הספרים שכשאתה קורא בם, אתה נשאב לתוכם ומתענג על קריאה איטית של כמה עמודים בודדים בכל יום כדי שהתענוג לא ייגמר מהר. הספר מתחיל במשחק מקדים ארוך של כן לכתוב לא לכתוב ועל מי לכתוב ואיך להתחיל בכלל שמנהלת הגיבורה עם עצמה. ממרחק של כשבועיים לתוך הספר נראה לי שמטרתו העיקרית של המילמול הבלתי מובן הראשוני היא לייצר את חווית הערפל המיסטי שמתוכו מגיחים מיתוסים. זו חוויה שמרגישים גם בקריאת ספרים גדולים אחרים כמו מאה שנים של בדידות או אשליות אבודות. ואמנם סיפור שלושת הדורות של מורנטה הוא יצירת מופת כזו, סדן בנפחיה לחישול של מגוון רגשות אנושיים - אהבה וקנאה, התעללות וחמלה, אכזריות וטוב לב, שנאה ורוך. הדמויות אינן גדולות מהחיים כי הספר מלמד אותך שאין דבר כזה להיות גדול מהחיים. כל אחת מהדמויות ממחישה עד כמה החיים כשלעצמם הם דבר גדול, אם רק תהיי עזת נפש מספיק לחיות אותם.
היכולת של מורנטה להקים מול העיניים שורה כל כך ארוכה של דמויות חדות וברורות ושונות כל כך זו מרעותה היא לא פחות מאמנות ציור עמוקה ורחבה. זה משכנע כל כך שגם אם תניח את הספר מידיך הסניליות ליומיים הן תשובנה בבהירות מלאה ברגע שתקרא מחדש את השורה האחרונה שקראת בשבוע שעבר.
יש בספר קריצות, ואולי רק בדמיוני, לבנותיו של אבא גוריו המתכחשות לאביהן כמו שפרנצסקו מתבייש באימו, למדיאה המכשפה המיתולוגית ששונה מחברותיה שחורות השער ויאסון מתאהב בה כמו שאנה מתאהבת באדוארדו הבלונדיני יוצא הדופן בסיציליה של השיער השחור והעיניים הכהות. אדוארדו המתגלה כמכשפה רעה לא פחות ממדיאה.
כאמור לא סיימתי, יעברו עוד כמה שבועות טובים עד שאסיים, בצער, ישאגו בחורים כי נגמר, אבל כבר עכשיו לא אהסס לתת לספר ציון של 5 כוכבים.

» ביקורות נוספות של אבי
» ביקורות נוספות על כזב וכישוף