ביקורת ספרותית על בני טובים מאת כנרת רוזנבלום
ספר לא משהו

---

ספר קליל כנוצה. יעביר טיסה קצרה לרודוס או יון ולא ישאיר שום עקבות שעלולים חס וחלילה לאתגר את המוח המנומנם.
זה סיפור על מין הכלאה של משפחת פישמן (אחוזה בפתח תקווה) ומשפחת ליבנת (תעבורה) שלא קורה בה שום דבר, וגם כשקורה בה משהו זה נגמר בשום דבר. קשה לזכור בסוף הספר הראשון בסדרה (בוודאי שתהיה סדרה, ועוד איך תהיה סדרה, אלא מה) מה היה המשברים שדרכם עברה המשפחה ואיך הם נעלמו בסוף מעצמם.
למחברת לשון רהוטה ולכן הספר יצליח. בימי מלחמה ועצב לאף אחד אין כוח לסיפורים מורכבים.
בסוף הספר יש אחרית דבר בה הסופרת מתבשמת מעצמה על שכתבה על פרויקט הקמת גדר עוטף עזה שנים לפני שזו נוצחה. אבל אין בספר ולו אמירה אחת שלא היתה ידועה כבר שנים לפני השביעי באוקטובר. דווקא כאן החמיצה המחברת ודווקא כאן שבת כושר ההמצאה. אין פיתוח של המציאות העיתונאית הידועה. בלוני התבערה, הדגים המתים, ההפגנות על הגדר וירי הצלפים, כולם היו במציאות ולכולם אזכור קצר ואגבי. תפקידם בספר לספק תפאורה לשלל בני משפחת בני טובים. ואגב שלל בני משפחה, לא ברור למה טרחה המחברת לצייד את כולם בשמות. יש איזה חמישה שסביבם נסובה העלילה וכל השאר ממילא משמשים רק כקישוטי רקע אינסטרומנטליים.
המחברת מנסה לתאר עושר מופלג אבל לא כל כך מצליח לה. כן, היא מצליחה לתאר אנשים אמידים, חו"ל, מכוניות, עוזרות, מזכירות, מבשלת ועוזרת, אלה הם ביטויי עושר, אבל לא מופלג. איך באמת נראה עושר מופלג? מישהו יודע?
לי באופן אישי יצא רק פעם אחת להכיר לתקופה קצרה בן של עשיר מופלג. זה היה לפני כארבעים שנה. שרתנו במילואים כמה שנים ביחד והתיידדנו. אני מתקשה לזכור את שמו ואת המכונית המפוארת שבה נהג, אבל זוכר היטב את הנינוחות השבעה שבה הסתובב בעולם. בגדוד, בשטח, בבית הקפה. נינוחות של אדם שיכול להשיג כל דבר וכל אחת בכל רגע. כמה קינאתי בו.
היתה למחברת הזדמנות לספר משהו ערכי על המדינה. היו אנשים שאמרו כבר בזמן אמת שקו מאז'ינו שני סופו יהיה כסופו של קו מאז'ינו הראשון ולא חשוב לאיזה עומק ייצקו את הבטון ולאיזה גובה המכשול יגיע. אבל כנרת חוששת ואולי בצדק שרק 100 הסמאלנים האחרונים במדינה ישמחו למצוא בספר טיסה קליל אמירה פוליטית.

» ביקורות נוספות של אבי
» ביקורות נוספות על בני טובים