“על זיכרון ואקטואליה
יש לי חברה שהוריה הם יוצאי שואה, המסרבת בכל תוקף לבקר באדמת גרמניה או אוסטריה, מבחינתה מדובר בחשבון פתוח שלא קיימת אפשרות שייסגר אי פעם. מהו ההיגיון שיש בהחרמה הזאת, אני מהרהר ביני ובין עצמי מידי פעם, כמי שקיבל בשמחה רבה לפני שנים רבות החלטה להיות אורח מועדון הספורט באייר לברקוזן באתלטיקה -קלה, מועדון פאר שהעמיד באותה עת, אלופי ושיאני עולם. השאלה הזאת לא הפכה להיות אקטואלית לרגע לגבי, גם כשלנתי במעונות העובדים הזרים, חולק בלוק ליד עשן ארובות מפעל התרופות הענק באייר, עם עובדים זרים, יוונים, תורכים ויגוסלבים, אלו שעשו עבור הגרמנים את העבודה המלוכלכת והמסוכנת עם חומרים מסוכנים, ובליבי ידעתי שאת מקומם בתקופת מלחמת העולם השנייה תפסו עובדי כפיה שבחלקם היו יהודים, שעבדו עד צאת נשמתם, וכעת באייר הענק עדיין קיימת, וממרקת את מצפונה בכך שהיא מזמינה ספורטאים ישראלים, במימון כסף פדרלי, להתארח במועדון. גרמניה היא אחרת והספורט מאחד את העולם החדש כערך תרבותי לו כולנו שותפים, היה לי נוח להאמין בעיקרון הלכאורה נעלה, שאפשר לי להישאר באזורי הנוחות שלי מבלי להתעמת מול שאלות מצפון ומול היסטוריה יהודית טעונה ואפילו לא עם הטרגדיה של משפחתי.
את ההיגיון העומד בבסיס החלטת החברה שלי מסביר אריק ויאר, באופן חד כתער, בספרו סדר היום, בשאלה שהוא מעמיד לחלקם של התעשיינים בגרמניה, בעליית היטלר לשלטון? שאלה לכאורה טריוויאלית שאנו יודעים את התשובה שלה.
אף אחד לא הכריח את התעשיינים, בשנת 1932 כשעדיין גרמניה הייתה דמוקרטית, אם כי מקרטעת, להירתם למאמץ הקמפיין של היטלר, בכדי שיבחר בצורה דמוקרטית לפרלמנט ולזכות בו ברוב, שיעניק לו את הלגיטימיות כמייצג העם. הם תמכו בו במימון וגם פוליטית, הם רצו יותר הון והוא שלטון. גרינג הבטיח להם שלטון יציב לשנים רבות ללא בחירות, בלי שמאל ואיגודים מקצועיים והם נעתרו להצעה ללא כל היסוס, התעלמו בזחיחות מהסכנה שניצבה לפתחה של הדמוקרטיה. היטלר והנאצים נעלמו מהעולם, אך הקונצרנים קיימים, ויש להם אינטרסים שבבסיסם הון ושלטון הקובעים את סדר היום העולמי.
ויאר מחבר בין ספרות לדוקומנטריות, באופן מעורר השראה, בז'אנר שבדרך כלל מרחיב, במקום שההיסטוריה מוגבלת ביכולתה לתאר תהליכים שבחלקם סמויים מהעין, ובחלקם מתחוללים בנפש גיבוריה. ויאר מבקש לתת תשובות, לעובדה שהיטלר הצליח לתעתע בכל כך הרבה מנהיגים ומשטרים. לצרוך כך ויאר נוקט בדרך הפוכה, בצמצום מעורר השתאות. הוא משתמש בשני אירועים עיקריים מנקודת מבטו ומחבר ביניהם, חיבור שלא ברור מאליו , כנס התעשיינים לקראת הבחירות בגרמניה שהעלו את היטלר לשלטון, ומפגשו של שושניג קנצלר אוסטריה עם היטלר בקן הנשרים שלו, שהיה תפאורה למפגש אימים, בו היטלר הצליח להפחיד את שושניג, ולגרום לו קהות חושים, שהכריחה אותו לחתום על הסכם בין אוסטריה לגרמניה, שהניח את התשתית הלכאורה לגיטימית, לפלישת גרמניה לאוסטריה ב - 1938, אירוע שכונה אנשלוס, אותו קבלו בריטניה וצרפת באדישות מעוררת השתאות.
ויאר לא מגלה מקורות היסטוריים חדשים, אלא רק מתבונן בחלקם בצורה מקורית, בפרטים ועל הקשר ביניהם לתהליכים הרי הגורל שעד לימנו מהדהדים כהזהרה לעתידם של עמים ומשטרים באופן שהם מייצגים שטחיות, אטימות והתרפסות והפיכת שקר למציאות.
ויאר משתמש בצילומים וסרטים דוקומנטריים ישנים, כקולנוען יש לו יכולת להפיק מהם תובנות לא שגרתיות, כמו תיאור צילום של שושניג מ-1934, בו הוא מופיע בגוף שמוט עם מבט של מי שהולך לאיבוד, דש כיס המקטורן שלו פעור, מציג רישול המבטא חוסר מודעות לסביבה. הצילום הזה נערך מחדש באופן שהוא מציג את שושניג כמי שעדיין בשליטה. גם אז כמו היום שכתבו את המציאות.
בכריכת הספר מופיע תצלומו של גוסטב קרופ, אחד מגיבוריו ההיסטוריים של ויאר. משהו הציק לי בגיבור של ויאר, לעצם הימים האלה, ולפתע נזכרתי שקרופ הפכה לאחר מיזוג לטיסנקרופ הידועה מפרשת הצוללות, פרשה המצליחה להציג בסדר היום שלנו, שחיתות שלטונית וזחיחות, שקרים המוצגים כעובדות, ויותר מכל היא מדגימה את קו פרשת המים אליה הגיעה הדמוקרטיה השברירית שלנו, בה כל יום נחצה קו אדום חדש.
ויאר טוען שאחד מהגורמים לעליית הרוע כגורם המעצב שלטון הוא האדישות והזחיחות, ולכן הספר הזה יותר משהוא מעניק מבט ייחודי לאירועי מלחמת העולם השנייה הוא מצליח גם לעורר מחשבות מדאיגות לתהליכים חברתיים ופוליטיים המתרחשים אצלנו בימים אלה.”
