ביקורת ספרותית על בשולי הנוחות - הסדרה הקטנה # מאת סייקה מורטה
ספר מעולה

---

בסוף אני אשכח אז הנה אני מתחיל בציון לשבח של התרגום המצוין מיפנית.
ועכשיו לענייננו - היחס לתרבות יפנית היא ביפולרי. אתה יכול לאהוב אותה או לשנוא אותה, קשה מאוד להישאר אדיש.
ובהתאמה, ספרים יפניים מתחלקים אצלי לשניים – טובים מאוד וגרועים מאוד. לשמחתי בשולי הנוחות נמצא בספקטרום המצוינים.
בשולי הנוחות הוא ספר קצר. מועט המחזיק את המרובה, כמעט אפשר לסווג אותו כסיפור קצר ארוך.
מספיקים שלושה משפטים קצרים בתחילת הספר כדי לשרטט בדייקנות אישה עם תסמונת אספרגר. כמעט כתבתי סובלת מהתסמונת, ואז נזכרתי שיהיה זה חטא לקרוא לזה סבל כשמהות הספר היא ניסיון להראות לקורא עד כמה הגיבורה אינה סובלת מהתסמונת אלא, אם בכלל היא סובלת, זה מחוסר יכולתם של הסובבים אותה להניח לה לחיות את חייה בדרך שהכי נוחה לה למרות שדרך זו לא מפריעה ולא מתנגשת בחיים של אף אחד אחר.
מרגע שצוללים לנקודת מבטה של הגיבורה, הספר תופס אותך בעוצמה. תהליך ההזדהות המוחלטת של הגיבורה עם מקום עבודתה הופך לברור והגיוני לחלוטין - חנות נוחות מנוהלת לפי חוקים ברורים ומדוקדקים, חוקים פשוטים ונוקשים ה"מיישרים" ומתקנים כל חריגה. רק מסגרת כזו מאפשרת לגיבורה להיראות נורמלית – גלגל שיניים במכונת החיים המודרניים שביסודו של דבר נשארו בדיוק כפי שהיו בתקופת האבן.
הגיבורה מבינה את דופק החיים של החנות ומתקשרת איתה ישירות באופן שמעורר מיד אסוציאציות לפרופסור טמפל גרנדין, המומחית העולמית לתכנון מתקנים מפחיתי סבל לבעלי חיים. גם היא אוטיסטית.
הישירות הטבעית של ילדותה של קייקו – ציפור מתה? למה לא נבשל אותה לאבא שכל כך אוהב יקיטורי. צריך לעצור ילד משתולל? למה לא נחבוט לו בראש באת חפירה שתעלף אותו לכמה שניות, מוחלפת בחיים המסובכים של הבגרות. חיי הבגרות המסובכים לא מגיעים עם מתכון איך להתגונן מהחברה והדרך היחידה לגרום לאנשים לעזוב אותך במנוחה היא לזייף. לחקות אותם, את קולם, את לבושם, את מנהגיהם.
אבל אנשים מסרבים לעזוב אותך במנוחה גם כשאתה נבלע בלבושם ובקולם. כשאתה שונה הם מרגישים שיש להם רשות להתערב בענייניך. לגיבורה יש אחות שמספקת לה מדי פעם תירוצים איך להדוף את המחטטים בענייניה אבל ברבות השנים התירוצים הופכים לפחות יעילים.
לגיבורה אין בררה והיא נאלצת לתת לגבר לגור בביתה. אולי סוף סוף יעזבו אותה במנוחה אם יחשבו שיש לה חבר. סיטואציה קומית שמגיעה לשיאה כשקייקו מגלה בשמחה לאחותה שמצאה תירוץ נהדר להדוף את המחטטים והאחות מגלה שהחבר הזה אינו אלא סוג של חיית מחמד שגרה באמבטיה (מבחירה שלו... גם הוא אוטיסט...). האחות בוכה מצער על אחותה שלא מבינה עד כמה חייה חריגים עד שהגבר יוצא מהמקלחת, כמו אביר קדמון , ומספר שקייקו סגרה אותו במקלחת כי גילתה שהוא בוגד בה. האחות נרגעת מיד ועוברת לנזוף בגבר באושר ובשמחה. שמחה כי אלה בעיות נורמליות שהיא מבינה מצוין, וקייקו תוהה בינה לבין עצמה למה כשהכול הסתדר והיא מצאה את התירוץ האולטימטיבי אחותה בכתה מצער ועכשיו כשאחותה חושבת שהחבר שלה בוגד בה היא מאושרת.
פרט לאתנחתות הקומיות הראי שקייקו שמה לפני החברה האנושית אינו משמח. היכולת שלנו להתמודד עם השונה מוגבלת מאוד והדרך שבה אנחנו מוליכים את השונה מובילה יותר מדי פעמים לגיהנום למרות שהיא רצופה בכוונות טובות. לא אספלייר את הסיום אבל עצם הצורך של קייקו בסוף הספר לעשות בחירה בין להמשיך להסתתר בקרב בני האנוש או לחיות את חריגותה היא תעודת עניות לבני האנוש.

» ביקורות נוספות של אבי
» ביקורות נוספות על בשולי הנוחות - הסדרה הקטנה #