ביקורת ספרותית על האורות כבים מאת אריקה מאן
ספר טוב

---

לאחרונה קראתי שני ספרים בזה אחר זה: "השמידו את כל הפראים" של סוון לינדקוויסט השבדי ואת הספר של אריקה מאן.
אני חושד שההרגשה שלי שיש הרבה מן המשותף לשני הספרים נובעת משלב הסניליות המתקדמת שבה אני נמצא, המתבטא בערבוב מוחלט של כל מה שקורה לי וכל מה שאני מרגיש, בשילוב עם נטייתי הידועה להפוך כל גחמה לאידיאולוגיה מורכבת.

שני הספרים מעלים עובדות הסטוריות בסגנון אישי. לסוון יש פחות יכולת ספרותית משיש למאן ולכן הגוון האישי של כתיבתו כמעט לא מורגש אבל עדיין הוא מספר היסטוריה באופן יוצא דופן ובשונה מאוד מספרי היסטוריה אחרים. הוא לא הראשון שעושה זאת, ברברה טוכמן היא המפורסמת מבין הכותבים היסטוריה בצורה אחרת. אבל סגנונו של לינדקוויסט שונה משלה מאוד. אצל טוכמן מורגשת יכולתה לספר היסטוריה באופן מרתק בלי לאבד את יכולתה להיות פרופסור (כלומר דידקטית) ואילו אצל לינדקוויסט מורגשת יכולתו להנגיש את ההיסטוריה לקוראים בלי לאבד את יכולתו להיות מעורב (כלומר סופר).

אבל מה כל זה קשור לאריקה מאן? טוב ששאלתם כי אחרת הייתי ממשיך להפליג בים האסוציאציות המטושטשות והבלתי נגמרות של מוחי המתרופף.

לפני טוכמן והרבה לפני הכותבים בימינו אלה, אריקה מאן הביאה כבר ב 1940, את נקודת המבט היחודית, ההיסטורית-אישית הזאת.

היום זה ז'אנר נפוץ למדי, אחרי ששירר כתב את האפוס הגדול של מלחמת העולם השניה (עליתו ונפילתו של הרייך השלישי) וקרשו, אוברי וביוור כתבו את ההיסטוריה הגדולה של המלחמה ההיא בעקבותיו, החלו להופיע ספרים המספרים את סיפורו של האדם הפשוט, הקלגס הקטן (אך הבדיוני – ראה "נוטות החסד") או הקורבנות, לאו דווקא היהודים של המלחמה.
אישה בברלין, יומניו של קלמפרר ו"להיות ברפובליקת ווימאר" הן דוגמאות אוטנטיות (כלומר הדמויות אינן בדיוניות) ויש עוד רבות נוספות. לסגנון הזה ניתן אפילו שם - מיקרו-היסטוריה.

אריקה מאן איננה סופרת דגולה, בסיפורים ניכר לעיתים חוסר רצונה להוסיף דבר למסמכים האוטנטיים שאותם היא חושפת. במובנים רבים סיפוריה מרתקים כמו דוחות של סיכום חקירה משטרתית, אבל כשהנחקר הוא קצין גסטפו שהציל יהודים או סטודנט למשפטים שעומד להפוך לשופט ברוח חוק הלאום, אפילו דוח שוטר שמעולם לא אחז בעט הסופרים הוא מסמך מרתק, ועל אחת כמה וכמה כשהכותבת יודעת דבר או שניים על כתיבה.

ולכן זה ספר טוב, למרות שכבר הבנתם, כמו שהשמידו את כל הפראים איננו רומן המלווה גיבור אחד או כמה אל עבר הסיום, גם האורות כבים איננו רומן. שניהם באים לתאר את המרכיבים הפשוטים מהם בנוי הרוע . מרכיבים שדווקא משום הבאנאליות שלהם, כפי שציינה ארנדט, הם מטלטלים כל כך.

אגב אחד - אני שונא כשאומרים על מישהו/מישהי שהיא הבת של. אחרי גיל 20 בערך אנחנו כבר אחראים לעצמנו. בוודאי לאחר מותנו.

אגב שניים - אני מאיים בלהכריז חרם על עורכים שמרכזים את הערות השוליים לסוף הספר. בשני הספרים שציינתי ההערות מופיעות בסוף. ספר איננו כבשה ואני לא כלב רועים ואי אפשר לקרוא כשכל הזמן צריכים לשוטט קדימה ואחורה.

» ביקורות נוספות של אבי
» ביקורות נוספות על האורות כבים