ביקורת ספרותית על דור הפרוזק מאת אליזבת וורצל
ספר טוב

---

אני לא יודעת אם אני מחמירה אבל במילה אחת הספר הזה הוא פטפטת.
אליזבת וורצל הייתה כבר במהלך המתרחש בספר עיתונאית מן השורה עם כתבות במגוון עיתונים נחשבים, אז אני לא יכולה להימנע מן המחשבה שהספר הזה הוא כתבה עיתונאית אחת ארוכה במיוחד ועמוסה במיוחד, פחות או יותר בכל מה שעבר לה בראש במהלך הכתיבה, ולדעתי רעיונות מסוימים גם הונחו בספר שוב ושוב, ושוב ושוב.
אין ספק שוורצל יודעת לכתוב ולעיתים הכל אפילו קולח אבל עבורי זו הייתה קריאה עמוסה בדימויים ותחושות, ייתכן שגם כניסיון להמחיש חלק מהתחושה של להיות בסוג הדיכאון המסויים מאוד שעבר עליה. לכל אורך הספר מגוללת וורצל את סיפור גדילתה והתפתחותה במהלך כעשר-חמש עשרה שנים, עד לנקודה בה נעשתה אבחנה ברורה ומדוייקת לסוג הדיכאון וההפרעה הנפשית שעברה עליה, ושגרמה לה להיות אומללה מאוד במהלך כל אותן שנים.
אין ספק שלתקופתו הוא היה ספר חשוב שדיבר על תופעה שמעטים שיתפו ופירטו בצורה כזו, וברור שהיא מייצגת חלק מהדור הזה שהיא מכנה דור הפרוזק, ויש לה סיפור השתלבות מעניין בכל התרבות של אותו הדור, אבל עבורי הוא היה די מייגע, ואפשר לומר שמבחינתי ניתן היה לערוך החוצה חצי מהספר.
"ניסיתי קצת להשתלב. אפילו קניתי שמלת ערב מקטיפה בסגנון בטי ג'ונסון, עם חלק עליון מלייקרה, אבל פשוט הרגשתי מגוכחת בתוכה, כמו אמן קרקס שנקלע פתאום לסרט של פליני, בעוד שלמען האמת הייתי שייכת לייאוש הנורדי של החותם השביעי של ברגמן, למשל. הבנתי שהילדה הקטנה שפעם הייתי, הבוסית הקטנה של כולם, שיכלה להתמודד עם כל מצב, פשוט הלכה לבלי שוב. וזה לא משנה אם אשאר בחיים אחרי הדיכאון הזה, מכיוון שכבר חל בי שינוי יסודי, נזק בלתי הפיך. האופי העגמומי שלי לעולם לא יחלוף, מכיוון שהדיכאון הינו כל מה שאני. שיכבת צבע עבה שכיסתה את כל כולי וחדרה כל כך עמוק, עד שהתחלתי להשלים איתה." (עמ' 104)

» ביקורות נוספות של בירה
» ביקורות נוספות על דור הפרוזק