לא התלהבתי מהספר הזה וזאת למרות שהנושא כשלעצמו מעניין אותי.

הבעיה, לדעתי, היא שהמחברת כל כך התרכזה באלמנטים הדיכאוניים בחייה, בתיאורים שדי חוזרים על עצמם סך הכל, של כיצד נראים החיים בתוך ביצת הדיכאון הטובענית שהיא דשדשה בה החל מגיל 12 ועד להמצאת הפרוזאק, שהיא פספסה את עצמה בתור דמות ספרותית מלאה ועגולה, ולכן לא הצלחתי להזדהות איתה עד הסוף. במהלך הקריאה לא יכולתי שלא לתהות איך אנשים בכלל סובלים אותה, למה למישהו, חוץ מלאמא שלה, בכלל איכפת ממנה. היא מתארת את עצמה כגוש טהור ומרוכז של אגוצנטריות עם התקפי קריזה ואינסוף דרישות מהזולת, מבלי לתת לנו איזו שהיא הצצה לשום תכונה טובה שלה, לשום רגע שבו כן אפשר לחבב אותה. אז כן, זה מה שהדיכאון יכול לעשות לבנאדם, הבנתי את זה, ואני מעריכה את המסר, אבל אם אני בתור קוראת, שלא מכירה אותה באופן אישי, אמורה לחוש סימפטיה כלשהי אליה כדי שיהיה לי איכפת, אני צריכה משהו להאחז בו. את ה'אני' האחר שלה, מעבר לדיכאון, שברור שקיים מעצם זה שהיא מוקפת בדי הרבה חברים ובני זוג, ומנהלת קריירה מצליחה סך הכל ככתבת במגזינים, הקורא בכלל לא זוכה לפגוש. גם את נקודת מבטם של הסובבים אותה הספר לא מעביר, וכך יוצא שרובו ככולו רק סצנות דיכאוניות כאלה ואחרות.

בקיצור, כספר אינפורמטיבי שמלמד על תופעת הדיכאון והשלכותיה, יש לו ערך, אולם בתור רומן ספרותי שאמור לעורר מתח או רגש או הזדהות כלשהי עם הגיבור, הוא נכשל ובגלל זה הוא גם קצת משעמם.

לא התלהבתי מהספר הזה וזאת למרות שהנושא כשלעצמו מעניין אותי.

הבעיה, לדעתי, היא שהמחברת כל כך התרכזה באלמנטים הדיכאוניים בחייה, בתיאורים שדי חוזרים על עצמם סך הכל, של כיצד נראים החיים בתוך ביצת הדיכאון הטובענית שהיא דשדשה בה החל מגיל 12 ועד להמצאת הפרוזאק, שהיא פספסה את עצמה בתור דמות ספרותית מלאה ועגולה, ולכן לא הצלחתי להזדהות איתה עד הסוף. במהלך הקריאה לא יכולתי שלא לתהות איך אנשים בכלל סובלים אותה, למה למישהו, חוץ מלאמא שלה, בכלל איכפת ממנה. היא מתארת את עצמה כגוש טהור ומרוכז של אגוצנטריות עם התקפי קריזה ואינסוף דרישות מהזולת, מבלי לתת לנו איזו שהיא הצצה לשום תכונה טובה שלה, לשום רגע שבו כן אפשר לחבב אותה. אז כן, זה מה שהדיכאון יכול לעשות לבנאדם, הבנתי את זה, ואני מעריכה את המסר, אבל אם אני בתור קוראת, שלא מכירה אותה באופן אישי, אמורה לחוש סימפטיה כלשהי אליה כדי שיהיה לי איכפת, אני צריכה משהו להאחז בו. את ה'אני' האחר שלה, מעבר לדיכאון, שברור שקיים מעצם זה שהיא מוקפת בדי הרבה חברים ובני זוג, ומנהלת קריירה מצליחה סך הכל ככתבת במגזינים, הקורא בכלל לא זוכה לפגוש. גם את נקודת מבטם של הסובבים אותה הספר לא מעביר, וכך יוצא שרובו ככולו רק סצנות דיכאוניות כאלה ואחרות.

בקיצור, כספר אינפורמטיבי שמלמד על תופעת הדיכאון והשלכותיה, יש לו ערך, אולם בתור רומן ספרותי שאמור לעורר מתח או רגש או הזדהות כלשהי עם הגיבור, הוא נכשל ובגלל זה הוא גם קצת משעמם.