ביקורת ספרותית על איך לאלף יהודי? - מסע בבריטניה מאת טוביה טננבום
ספר טוב

---

אפריל 2002, סידני אוסטרליה. מבצע 'חומת מגן' בעיצומו. אני נמצא בטיול, אך בלי משים מוצא עצמי מרותק למסך הטלוויזיה. ג'ורג' בוש הבן קורא לישראל להוציא את הכוחות מיהודה ושומרון" Without delay" , מה שמצית וויכוח בתקשורת העולמית מה הייתה כוונתו – האם ללא דיחוי במובן של מיד או מיד בתום השלמת המשימה. מה שאני רואה ושומע קשה לעיכול. ב-CNN מצטיירת ישראל כשטן בהתגלמותו. סיפורים קורעי לב נשמעים מפיהם של כמה פלסטינאים, ביניהם "אנשי שלום" כעבד עזיז רנטיסי על הזוועות אותם מבצעים כביכול חיילי צה"ל. סיפורים שהתבררו כשקרים מוחלטים.

אני שוהה ב-backpacker (מין אכסניית תרמילאים) גדולה ומוקף באנשים מכל העולם. בעיקר מהעולם השבע. אני מנהל שיחות איתם. הם מתחלקים לארבע קבוצות עיקריות. הקבוצה הגדולה ביותר מורכבת מהמצדדים בפלסטינים. חלקם אפילו ממש מרשים לעצמם להטיף מוסר. ככלל, ככל שהבורות בנושא הסכסוך הישראלי – ערבי גדולה יותר, כך ההזדהות עם הצד הפלסטיני עמוקה יותר.

עם הקבוצה השנייה נמנים אלה שתומכים בישראל בגלוי. הם מחנה קטן הרבה יותר. ביניהם היה בחור המשרת בצבא אוסטרלי, בחורה גרמנייה, פה ושם אנשים שביקרו בישראל וחלק מהיהודים כמובן.

הקבוצה השלישית אלה אנשים שלא באמת אכפת להם. הם באו ליהנות וגם ככה הם לא מבדילים בין טלית לכאפייה. אלה הכי כיף איתם. אולם כשאני שותה בחברתם כוס בירה מאוחר בלילה, פתאום נפלטות לחלקם כל מיני אמירות על "היהודים" ( Jewish people control everything with their money וכאלה). הם מרגישים איתי מעט חפשי יותר, איני נראה מאוד ישראלי וגם המבטא שלי באנגלית אינו ישראלי טיפוסי. שתי בנות שהכרתי אפילו סרבו להאמין שאני בא מארץ הקודש כי אני "לבן מדי" . מדהים אבל הבחור עם הדעות האנטישמיות ביותר שפגשתי היה דווקא קנדי מקוויבק, מה שלא הפריע לו להסתובב איתי בלילות, כמובן עד שגיליתי את הצד הזה שלו.

ויש כמובן את המוסלמים והערבים. פגשתי גם ממוצא פלסטיני. השיח שלהם איתי היה שונה ממה שציפיתי. הם לא שנאו אותי, לפחות לא בגלוי. להיפך, הסתדרנו יפה. אבל כיוון של השיחה לא היה "גבולות 67 ", אלא "מה היהודים עושים שם בכלל, זה לא שלהם". אז הבנתי שהם אינם תופעת טבע. אינם יצורים קטנים, נבערים וזועמים, שעלינו להכווין אותם לקראת שלום על בסיס גבולות 67 (שזו אסכולה שממנה באתי) מתוך תחושה אחראית, אך גם מתנשאת ופטרונית של "הכל תלוי רק בנו". השמלה שתפרנו להם לא מתאימה להם ולא משנה כמה ננסה לשנות את העיצוב ולדחוף להם אותה. חלקם מעמידים פנים שהם שוקלים אותה כי זה מה שמצפים מהם. אבל בלב הם רוצים שמלה אחרת בכלל, זו של 48'. ולא – הם לא ויתרו עליה.

הספר הנוכחי של טוביה טננבום הוא טוב, אולם לטעמי פחות מ"תפוס את היהודי" המצוין.
במסגרתו טוביה הליצן - שחקן תר את האיים הבריטיים בחיפוש אחר פרו – פלסטיניים ואנטישמים גלויים וסמויים. הוא מוצא כאלה בשפע, כמובן.

הפרקים הראשונים העוסקים באירלנד, צפון אירלנד וסקוטלנד עמוסים במלל נעים לקריאה, לרוב משעשע, אך אין בהם הרבה "בשר". זה שאירלנד היא המדינה הכי אנטי-ישראלית באירופה, את זה גם השכנה שלי, עקרת בית יודעת. טוביה משוחח עם אנשים מן השורה וגם על פוליטיקאים והסנטימנט האנטישמי ניכר בכל.

בפרלמנט האירי נתפרים חוקים לפי מידותיה של ישראל בכל הקשור ל"כיבוש" תוך התעלמות מוחלטת מסכסוכים אחרים, לעיתים קרובות מדממים ואכזרים הרבה יותר מזה שלנו.

באירלנד וסקוטלנד לפולקלור יש חלק נכבד בשיח ובתודעתם של התושבים. לפריקונים, רוחות, אגדות ומסורות מיסטיות שונות הן חלק בלתי נפרד מהאווירה. כך גם שנאת ישראל. דגלים פלסטיניים נראים במקומות רבים. אותה שנאה מתקשה לעיתים להיתרגם לפעולות מאורגנות - מי שרצו להביא לביטול משחק כדורגל בין ישראל לסקוטלנד הצליחו לגייס רק 25 מפגינים פעילים.

ברמה האישית יש גם כאלה המבטאים שנאה יוקדת ליהודים. קבוצה אקראית שטוביה פגש בבר באירלנד מצטערת שהיטלר לא הרג מספיק יהודים כי הם "נבלות העולם"... אגב בעקבות הספר והתיעוד המצולם נפתחה חקירה פלילית נגד אותם יושבי הבר.

המצב באנגליה לא הרבה יותר טוב, על אף ניסיונות האנגלים להסוות את עוינותם. ג'רמי קורבין, כך מראה המחבר אינה תופעה שהופיעה יש מאין, הוא מייצג את דעתם של מיליונים. טוביה מראיין חברי פרלמנט, אזרחים עוברי אורח, אנשי אינטליגנציה והתמונה שמתקבלת מטרידה מאוד..

באנגליה קיימת מין סתירה פנימית בין מעמדות ותפקידים רמי המעלה שהיהודים מגיעים אליהם להלך הרוח הציבורי בנוגע לישראל והדעות הקדומות נגדם. מה שמשותף לבני ובנות דת משה בכל חלקי הממלכה המאוחדת זו העובדה שהם מאולפים. הם מתחמקים מלתת תשובות חד משמעיות בנוגע למצבם ונדרש לטוביה כל כשרונו העיתונאי ונודניקיותו על מנת להוציא מהם את האמת . והיא אינה מלבבת . אחרי שבמשך דקות ארוכות הם מפארים את הדמוקרטיה האנגלית, את רשויות אכיפת החוק הנפלאות, הם נאלצים להודות בכך שיש תקיפות, שגם הם וילדיהם מותקפים מילולית ואף פיזית לפעמים, שהם מרגישים פחד כיהודים. המוסדות היהודיים מאובטחים כאתרי בטחון רגישים, זאת לעומת מוסדות מוסלמיים למשל, בהם שוררת עליזות כללית ואווירת חופש.

התקיפות ומעשי האיבה מגיעים לא בהכרח מהמוסלמים – להיפך. האנטישמיות הישנה מרימה את ראשה והפוגעים הם לעיתים קרובות דווקא אנגלים לבנים, אותנטיים.

חבר בית הלורדים(!) ממוצא יהודי, שקיבל את התואר מהמלכה עצמה, לאחר שביצע תרגילי התחמקות שלא היו מביישים F-35 בסוף נאלץ להודות שלמרות "אנגליותו" הטהורה והבלתי ניתנת לערעור, יש לו חשבונות בכמה בנקים וחסכונות בעשרים ושבע מטבעות שונים. זה לכל מקרה הוא אומר, מי יודע מתי יצטרך לעזוב את הכל ולצאת מכאן...

הימים בהם נכתב הספר הם ימי המאבק על הברקזיט וטוביה עוסק לא מעט בסוגייה.

חברי הפרלמנט שברובם המכריע היו נגד הפרישה מיאנו לקבל את הכרעת העם. הם עשו הכל על מנת לטרפד את היציאה מהאיחוד. ארגונים אינטרסנטיים ואנשים שחושבים שהם היחידים שחושבים קראו למשאל עם שני "הצבעת העם" שכביכול תוכיח שרבים מאלה שהצביע "לפרוש" מצטערים עכשיו. טוביה התקשה למצוא כאלה. בכל מקרה כל אנשי "הצבעת העם" קיבלו תשובה ברורה בבחירות האחרונות בדצמבר.

טננבום, ששהה בממלכה חודשים רבים, הצליח להגיע לחברי פרלמנט ואנשים חשובים רבים, כמו גם לאזרחים מעניינים "מן השורה".
אולם הוא לא מצליח לראיין את מרבית דמויות המפתח כמו ג'רמי קורבין, תרזה מיי, או בוריס ג'ונסון.
מי שכן מספק לו ריאיון מוצלח הוא נייג'ל פאראג', מי שהקים את מפלגת הברקזיט. זה איש מרתק שהשיחה עמו מספקת תובנות מאלפות על הממלכה הבריטית ו"השקיעה המנוהלת" שלה מאז שנות החמישים. אגב, הוא היחיד שאומר בקול ברור שהוא תומך בישראל No Ifs or Buts' ' (כפי שאומר בוריס).

טננבום עשה עבודה טובה בספר הזה בכך שחשף לנו את האמת העירומה פחות או יותר על מה שקורה בבריטניה של ימינו. זה לא דבר קל כי הבריטים "חסכניים עם האמת" כפי שהם עצמם מודים. תודות לספר הזה הושהה גם "פיטר האדום", סגנו של קורבין על התבטאויותיו בריאיון שמופיע בספר.
אבל הוא לא עוסק רק בזה, אלא גם באוכל, התיאטרון האנגלי ושלל נושאים מרתקים אחרים.
הכתיבה שלו כיפית, לפעמים מתאמצת מדי לשעשע והתוצאה מאולצת משהו. מוטיב הנשר למשל, שחוזר על עצמו כל הזמן נראה מיותר ושחוק.

אני לא יודע מה היייתי שומע היום באותה האכסנייה בסידני. אחרי הכל העולם קצת השתנה מאז. ה- BDS הוקם ועבד שעות נוספות. אפילו פיטר גבריאל תומך בהם עכשיו וגם רוג'ר ווטרס שהפך את שנאת ישראל שלו לאובססיה. אלו שני אמנים שהערצתי.
הספר מומלץ כי כפי שנכתב בעיתון "הארץ"," קראו אותו בלי דעה קדומה. אין לנו זכות שלא לדעת".
טוביה הוא עיתונאי חשוב וצבעוני בימים אלה של תקינות פוליטית וצביעות . ספריו תמיד מעוררים שיח ער ובהחלט משפיעים.
ראוי שיקרא על ידי אנשים חושבים, לא משנה לאיזה מחנה פוליטי הם משתייכים, זה בהחלט זמן איכות ובטח שאסור "להעלות אותו על המוקד ולקבור אותו בחולות של ראשון" כפי שרוצה אישה "נאורה" אחת.

» ביקורות נוספות של Pulp_Fiction
» ביקורות נוספות על איך לאלף יהודי? - מסע בבריטניה