“העט המשוטט הקרוי טוביה טננבום, אזרח אמריקאי, הוא יהודי המרבה לחבר ספרים בנושא ישראל, יהודים ועוד כהנה וכהנה נושאים. לא רק בארה"ב הוא מפרסם, אלא גם ב"די צייט" הגרמני, בדלי-התפוצה כמו ידיעות אחרונות והקוריירה דלה סרה, ובשיטוטיו בעולם הוא מציג עצמו כעיתונאי גרמני. הצגה זו, משום מה, גורמת לאנשים להיות נינוחים ולומר את האמת כולה, אך ורק אמת זו, גועלית ככל שתהיה מבחינתנו.
בספריו יוצא שוב ושוב שאנחנו אולי אומה עם זוכי פרס נובל רבים יותר ובגדול מהיחס שלנו באוכלוסייה בעולם, שהחוצפה שלנו מרקיעה שחקים ומביאה לנו הישגים ושקשה למות בשקט ברחוב משום שמיד מתנפלים עלינו עשרות חובשים במיל. אבל כך או כך, יחסי הציבור שלנו בקנטים. מה זה בקנטים, אפילו בחריצים הכי צרים שם, קשה למצוא מסנגרים נלהבים עלינו. אבל עזבו כתרים, תארים ורוממות רוח. טננבום מגיע לסיור לאי הבריטי, לאירלנד, ליתר דיוק והזמן הוא 2018-2019. כבר בדבלין הוא פוגש דגלי פלסטין בכל פינת רחוב, כך גם בבלפסט. כשהוא כבר מתרחק משם מרחק עצום, ממש עד אדינבורו שבסקוטלנד, שוב דגלי פלסטין. זו גם העיר שבה פסטיבל תיאטרון ידוע ומפורסם, מפורסם בכך ששם אסרו על ישראלים להופיע. פה וגם פה, אפילו שם, אין כל קושי להשיג חולצות עם הכיתוב FREE GAZA. כשמנסים לברר מדוע כל זאת ובכזה רוחב לב עניין הפלסטין, הנשאלים מודים שזה "רומנטי" ובאירלנד זה אפילו נוגע לעניינים כיבוש: הרי ידוע שישראל הורגת 1800 ילדים כל שנה בהפגזות בשטחים הכבושים, כחמישה ילדים ביום. לו ההפגזות היו מתרכזות באביב, אפשר היה להבין את הצורך בדם לאפיית מצות לפסח. מובן שהנשאלים מעולם לא ביקרו בישראל וכמובן שלא בעזה, אין להם מושג שישראל גודלה פחות משליש אירלנד. בסקוטלנד יש מסגדים המכילים אלפי מתפללים, יש גם בית כנסת שוקק ובו 40 מתפללים יהודים.
ב-1917 הוכרזה הצהרת בלפור לפיה בריטניה תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. מאז עשתה בריטניה כל אשר לאל ידה לשים רגל וכל איבר נחוץ אחר לכל ניסיון של התיישבות יהודים בארץ ישראל. זה לא צלח לבריטניה במאה אחוז, אבל הנזקים היו רציניים, כמו הסיוע לחאג' אמין אל חוסייני והפרעות שנלוו לכך מצד הערבים נגד היהודים. עתה, מאה וקצת שנים לאחר מכן, היהודים היושבים בבריטניה, והם לא רבים, במיוחד אלה המרוכזים במנצ'סטר ובלונדון, חשים בהחלט בעליה של האנטישמיות, בסיוע הנלהב של ג'רמי קורבין, מנהיג הלייבור. קורבין גם לא מאמין שליהודים יש זכות למדינה משלהם. אם לא די בכך, הוא גם הניח זרים על קברותיהם של פלסטינים שהיו המוח מאחורי רצח הספורטאים באולימפיאדת מינכן. כך ב-2019, רק 102 שנים לאחר הצהרת בלפור, אותו לורד בלפור שהיה גם ראש ממשלת בריטניה.
שם בליברפול, מנצ'סטר או לונדון, ובכל מקום בו יושבים יהודים, תהיה זו צרפת שכנתה, היהודים אומרים שנוח להם לגור שם ואינם סובלים במיוחד מאנטישמיות, אז נכון שזרקו על הילד ביצה ואת הכיפה שלו זרקו לשלולית. קורה. יחסי הציבור הגרועים שלנו, שלנו הישראלים, כך שאפילו היהודים בעולם לא משתכנעים להגיע לישראל, שהילד לא יחטוף ביצה בדרך וכיפתו תושלך לשלולית. אין להעלות על הדעת השלכת ביצים על פלסטינאי, פקיסטני או סומלי. בטח לא לחטוף כיפה. לא מנומס.
אז מה לומדים מהספר?
• שבבריטניה, המורכבת מצפון אירלנד, סקוטלנד, אנגליה ו-וויילס מדברים אנגלית, אבל זו אינה מקשה אחת.
• שמי שמבצע את המלאכות השחורות הם השחורים. רוב רובם של נהגי האובר הם כאלה.
• שהתיאטרון הבריטי המהולל מהולל כל עוד הוא מסורתי, ברגע שהוא נכנע לתקינות הפוליטית, וגרוע מכך, לחנפנות פוליטית, הוא שוקע לתהום השיממון.
• משאל עם זו דרך גרועה לשאול עם שהפוליטיקאים שלו מהתלים בו. כך משאל העם בנושא הברקזיט הבלתי נגמר.
• שהאוכל הבריטי עלוב, אבל הפלסטיני מענג עד בלי די.
• שהנושא הפלסטיני לרגע לא עוזב את מוחם של הבריטים באשר הם אירים או סקוטים או אנגלים. זה נושא רומנטי עבורם.
• שפוליטיקאים לעולם לא יאמרו אמת, או לפחות לא שום דבר משמעותי. את האמת לא יאמרו באופן צלול וחד-משמעי, כי בריטים הם בכל זאת עם מנומס להקיא.
• ובשורה התחתונה: אם הברקזיט הוא נושא חשוב לחקור אותו, האנטישמיות מהותית לבריטים והם נגועים בה עד שרשי שערותיהם.
ספר מעורר מחשבה ומרתק.”
