מה אמיתי ומה לא? האם אני חי בכלל ומתי ימיתוני? מי אני ולאן אמשיך מכאן?

צינצינאט הוא האסיר היחידי בבית הכלא, פשעו הוא היותו אטום (בלתי מובן) לחברה.
גורלו נחרץ, גזר דין מוות, אבל התליין מאחר לבוא, ולא ברור מתי יופיע.

צינצינאט עובר מסכת עינויים רגשית ופסיכולוגית, נבוקוב מותח את גבולות האבסורד וממחיש את שיגיונות האסיר הכלוא בתאו (או של הנפש הכלואה בגופה).

היצירה כוללת דימויים ומטאפורות יפיפיות, שנתונות לפרשנות, עד אין סוף. נבוקוב חושף ניצנים ראשוניים לאובססיה שלו אודות נערות פתייניות. הדמיון הקפקאי ניכר, כמו גם הייחוסים ליצירות רוסיות נוספות.

תהיתי האם צינצינאט מנסה להעביר לאמוצ'קה את כישרונו, והאם צפויה לנו תפנית בעלילה אודות זהות התולה והנתלה.

צינצינאט שרוי במעין לימבו, במין מופע אימים שמנהלת אותו בריה אחת בעלת אלף פרצופים.
מי בוחן אותו כל הזמן דרך העינית? מהי אותה מציאות מדומה שתרמיתה שקופה כניצבים המופיעים בה?

האם אמוצ'ה מסמלת את עולם הילדים, עולם החלומות שבו צינצינאט יכול להינצל?

מה סופו של הגיבור, גאולה או מיתה? עליונות הנפש או הגוף?

לעולם לא נדע,

ספר חידתי, שדורש סבלנות רבה וקריאה נוספת,
בעל פוטנציאל, אך לא מספיק ברור,

כארבעה כוכבים.

הרבה דברים הוא מזמין, "הזמנה לגרדום". הוא מזמין קריאה מעמיקה ומושקעת, אולי אפילו קריאה נוספת, מזמין ניתוח ופרשנות יותר מאשר ביקורת או סקירה ובעיקר מזמין הרבה מחשבה.

אי-שם ב-1934 נבוקוב כתב על צינצינאט, אסיר הממתין להוצאתו להורג. סובבים אותו הסוהר המוקיון ובתו הקטנה והפתיינית (שמנסה, לכאורה, להציל אותו), מנהל הכלא הנבל, אסיר נוסף בעל זהות חידתית, בני משפחתו ההזויים, עורך דין נלעג ועוד דמויות סטריאוטיפיות, גנריות, גרוטסקיות להחריד, שדרך המפגשים איתן הופכים שלושת השבועות שלפני המוות לאבסורדיים, לעצובים, למצחיקים ובעיקר לביזאריים.

אנחנו לא יודעים מה היה פשעו של צינצינאט, ובצדק – זה פשוט לא רלוונטי, כי הספר הוא גרוטסקה צינית ואבסורדית על החיים והמוות, הגוף והנפש, הציני והמהותי. הוא מצליח להיות נהיר וזורם, אבל בו-זמנית מרגישים שיש בו עוד רובד, אותו רובד פרשני שהוא כל-כך מזמין. לא ברור באיזו מדינה, אם בכלל, מתרחש הסיפור, או מתי הוא מתקיים "במציאות" ומתי הוא למעשה מתקיים בפנטזיה, או בדמיון של צינצינאט. אותו "כלא" הוא לפרקים כלא גשמי, אמיתי וקר, ולפרקים הוא יותר מטאפורי, בעל קירות דיפוזיים. צינצינאט הוא גם אדם רגיל, "ככל האדם", אבל גם איש גנרי – משל לאדם הכלוא באופן נצחי ב"כלא" שאנחנו מכנים "החיים".

התחושה במהלך הקריאה היא של צפייה בסרט תקופתי וקופצני בשחור-לבן, או של צפייה בהצגת תאטרון ישנה, ארוכה ומורכבת, אל תוך הלילה, עד לסיום המיוחד. אין כאן טקסט ארוך, ולמעט מונולוגים ומכתבים מרגשים, יפהפיים וליריים שמופיעים פה ושם מפיו של צינצינאט – הוא גם לא מתיימר לסחוט דמעות או לטלטל במובן המקובל. הוא פשוט מתמלל סצנות אבסורדיות שקל להמחיז אותן בדמיון – על ההמתנה למוות הידוע מראש, שבפנטזיה אולי נדמית כמו תפילה נוגה וקדושה, אבל בפועל יכולה להיות משחק שחמט עם שותף מדושן לתא; על פרידה, שבתיאוריה אולי מלווה במילות אהבה, אבל בפועל יכולה להיות מביכה וחמוצה מהחמצה; על כמה ניתן "להתכונן" למוות, על השבריריות המביכה של החיים ועל המשמעות שיש או אין במה שנותר או במה שאפשר להיאחז בו עד לרגעים האחרונים.

חשוב לנסות ולהיות ערים לרבדים הנוספים שמעבר לסיפור הפשוט (גם אם לא להעמיק בהם), אחרת הוא נחווה כפחות טוב. באותה נשימה - אפשר לוותר על אחרית הדבר הארוכה והמפונפנת. היא לא מבארת ומעמיקה כמו שהיא מתנשאת ומעיקה.

מומלץ.

בדומה לחוויה של לוליטה גם בספר הזה הבנתי כמה מוזילים היום בערכם של ספרים ושל קוראים- כמה ספרים יכולים להיות אומנות יותר יפה, יותר חשובה, יותר חושבת. יצירה שמשקפת העמקה של הסופר בעצמו שמשליכה גם על חוויה יותר עמוקה בעבור הקורא.
נאבוקוב נותן הרגשה שהוא כותב סוג של שיר,לא במבנה או מצלול ולא כי אתה חושב על שירים כשאתה קורא את הספרים שלו אלא כי אתה צריך להתעכב על כל מילה וסיטואציה אחרת אתה מרגיש שעשית עוול ליצירה.
זה מפליא אותי כל פעם מחדש כמה סופר יכול לבחור לחשוב את היצירה שלו עד הסוף- החל ממה הוא מעוניין להגיד לקורא בכל פסיק בספר ועד למה כל פסיק בספר מרמז על סופו.

ב'הזמנה לגרדום' כבר הייתי מיומנת בנאבוקוב(במידה ראשונית למדיי כמובן), אחרי שכבר התפוצץ לי הראש באחרית דבר של לוליטה ידעתי קצת יותר איך לגשת לספר הזה ובאמת הרגשתי שאני יותר נהנית ומבינה ויש לי המון מה להגיד על מה שכתוב (ומה שכתוב כתוב בצורה קשה ומפותלת ומוזרה יותר מכל דבר שיצא לי לקרוא). הרגשתי שאני קוראת יצירה מטורפת וניסיתי לכבד אותה במאמץ מלא להתרכז ולחבר פרטים לכדי תמונה גדולה, יפה וביקורתית. אין ספק שזה ספר מדהים והתלהבתי ממנו לכל אורכו, סיימתי אותו וכבר לא יכולתי לצפות להארות של האחרית דבר אבל התאכזבתי. שני המאמרים הארוכים בסוף היו כל כך מלאים (מהמילה מלאה) ומלאים בדברים שחוזרים על עצמם ולא מצליחים לגעת עד הסוף בביקורת ויותר חשוב, בלהט מהביקורת שהספר מעלה. הפרטים הקטנים לא חוברו, הדילמות המוצגות והתשובות של נאבוקוב להן הושטחו לשורה יבשה במאמר מידעי. הפסקתי את שניהם באמצע. האחרית דבר בספר כזה יכולה להיות מדהימה, אבל שני אלו פיספסו בעיניי לחלוטין ונתנו לי תחושה שהספר הוא פלצני ומרוחק ורחוק מלהיות יצירת אומנות שבה הסופר התרגש או התלהב במהלך יצירתה.

מנחם פרי כתב בתקציר שאת לוליטה נאבוקוב הכי אהב ואת הזמנה לגרדום הוא הכי העריך. אני לחלוטין יכולה להבין אותו. ספר מדהים. קשה לאללה ודורש הרבה כוח והעמקה.

קשה לכתוב חוות דעת על "הזמנה לגרדום" מבלי להיסחף לקלישאות. ביטויים כמו "יצירה על זמנית" ו"יצירת מופת" מיד קופצים לי לראש. אבל גם ביטויים שחוקים אלו, לא יעזרו לי לתאר את החויה הנפלאה שעברתי כאשר קראתי אותו.
לעתים נדירות אני נתקל ביצירת אמנות כה מושלמת, עד כי אני מתקשה להאמין כי אדם בשר ודם יצר אותה. הקריאה בספר מאפשרת לנו לבחון מחדש את השקפותינו על האופי האנושי והחברה האנושית.
מומלץ בחום.

ספר טוב וחידתי, שחובה לקראו לפחות פעמיים. לא להחמיץ את אחרית הדבר המצורפת של מאיה קגנסקיה השופכת אור על הרבה מהרמזים המופיעים בספר, והנהירים רק למי שבקי בספרות הרוסית היטב, ובשפת המקור. ניתן לדלג על אחרית הדבר של מנחם פרי, היא לא תורמת דבר.
שוב, בדומה לספרים אחרים בהוצאת הספריה החדשה, גב הספר מכיל ספוילר קטן באדיבותו העקבית של מנחם פרי. לכן מומלץ לא לקרוא את מה שרשום על העטיפה האחורית.
עובר לקריאת לוליטה בפעם השניה לאחר 35 שנה...

אני רק באמצע 'הזמנה לגרדום' ומתקדם לאט ועמוק, ובכל זאת אמליץ על המובן מאליו, על הספור הקטן גדול הזה אם לעמוד על כתפי ענקים' וליצור נוף מחדש- הרי זה זה. אינני בטוח אם תנועת העפעף שחשבתיה למקק אקראי לא הייתה דלת הכלא הנפתח במשק כנפיים. אז זהו, היום עלה בינתיים.

באופן אישי, אני אוהבת מאוד את הכתיבה של נאבוקוב. כל כך ססגונית, הבעתית. הוא כינה את עצמו סופר מצייר - ובאמת - הוא מסוגל לצייר תמונה שלמה וברורה עם כמה מילים בודדות.
אני בולעת ספרים סדרתית, אבל הספר הזה... חשבתי שהוא ייקח לי מספר ימים, שבועיים לכל היותר. הקריאה נמשכה שלושה חודשים (עם הפסקות והתייאשויות וספרים אחרים באמצע).
היה לי קשה, במיוחד משום שלא הבנתי משפטים ופסקות שלמות. נדמה היה שאני קוראת שפה זרה. רק כשקראתי את ההערות המוספות לספר יכולתי לחזור על הקריאה בתחושת התמצאות ובאמת להנות (עד גבול מסויים)
ומכיוון שכך - אחזור על הקריאה בשלב מאוחר יותר של חיי (יש לי זמן. התחלתי מוקדם) ואראה אם אני מסוגלת להתענג עליו. בינתיים - אתחיל לקרוא את "תריסר רוסי".

קלאסיקה. שזור פנינים ספרותיות לרוב. לא קל לקריאה אבל שווה .

סיפורו של נידון למוות- מעיף ומיגע. עזבתי באמצע.