“הרבה דברים הוא מזמין, "הזמנה לגרדום". הוא מזמין קריאה מעמיקה ומושקעת, אולי אפילו קריאה נוספת, מזמין ניתוח ופרשנות יותר מאשר ביקורת או סקירה ובעיקר מזמין הרבה מחשבה.
אי-שם ב-1934 נבוקוב כתב על צינצינאט, אסיר הממתין להוצאתו להורג. סובבים אותו הסוהר המוקיון ובתו הקטנה והפתיינית (שמנסה, לכאורה, להציל אותו), מנהל הכלא הנבל, אסיר נוסף בעל זהות חידתית, בני משפחתו ההזויים, עורך דין נלעג ועוד דמויות סטריאוטיפיות, גנריות, גרוטסקיות להחריד, שדרך המפגשים איתן הופכים שלושת השבועות שלפני המוות לאבסורדיים, לעצובים, למצחיקים ובעיקר לביזאריים.
אנחנו לא יודעים מה היה פשעו של צינצינאט, ובצדק – זה פשוט לא רלוונטי, כי הספר הוא גרוטסקה צינית ואבסורדית על החיים והמוות, הגוף והנפש, הציני והמהותי. הוא מצליח להיות נהיר וזורם, אבל בו-זמנית מרגישים שיש בו עוד רובד, אותו רובד פרשני שהוא כל-כך מזמין. לא ברור באיזו מדינה, אם בכלל, מתרחש הסיפור, או מתי הוא מתקיים "במציאות" ומתי הוא למעשה מתקיים בפנטזיה, או בדמיון של צינצינאט. אותו "כלא" הוא לפרקים כלא גשמי, אמיתי וקר, ולפרקים הוא יותר מטאפורי, בעל קירות דיפוזיים. צינצינאט הוא גם אדם רגיל, "ככל האדם", אבל גם איש גנרי – משל לאדם הכלוא באופן נצחי ב"כלא" שאנחנו מכנים "החיים".
התחושה במהלך הקריאה היא של צפייה בסרט תקופתי וקופצני בשחור-לבן, או של צפייה בהצגת תאטרון ישנה, ארוכה ומורכבת, אל תוך הלילה, עד לסיום המיוחד. אין כאן טקסט ארוך, ולמעט מונולוגים ומכתבים מרגשים, יפהפיים וליריים שמופיעים פה ושם מפיו של צינצינאט – הוא גם לא מתיימר לסחוט דמעות או לטלטל במובן המקובל. הוא פשוט מתמלל סצנות אבסורדיות שקל להמחיז אותן בדמיון – על ההמתנה למוות הידוע מראש, שבפנטזיה אולי נדמית כמו תפילה נוגה וקדושה, אבל בפועל יכולה להיות משחק שחמט עם שותף מדושן לתא; על פרידה, שבתיאוריה אולי מלווה במילות אהבה, אבל בפועל יכולה להיות מביכה וחמוצה מהחמצה; על כמה ניתן "להתכונן" למוות, על השבריריות המביכה של החיים ועל המשמעות שיש או אין במה שנותר או במה שאפשר להיאחז בו עד לרגעים האחרונים.
חשוב לנסות ולהיות ערים לרבדים הנוספים שמעבר לסיפור הפשוט (גם אם לא להעמיק בהם), אחרת הוא נחווה כפחות טוב. באותה נשימה - אפשר לוותר על אחרית הדבר הארוכה והמפונפנת. היא לא מבארת ומעמיקה כמו שהיא מתנשאת ומעיקה.
מומלץ.”
