ביקורת ספרותית על לעולם אל תיתן לי ללכת מאת קאזוּאוֹ אישיגוּרוֹ
ספר טוב

---

קצת קשה לכתוב על הספר הזה בלי קלקלנים, ובספר הזה מאוד חשוב שלא לקלקל את המשך העלילה.
אז אני אתחיל בסיפור שהוא דומה אבל גם שונה. אני אתחיל באנני-פריד לינגסטד, הזמרת של הלהקה הפופולרית משנות השבעים "אבבא". אנני נודעה ביופיה ובקול הנעים שלה, ובנוסף היא הילדה המפורסמת ביותר של תוכנית "לבנסבורן" הנאצית. התוכנית נוסדה במטרה לגדל ילדי-על המתואמים לגזע הארי, גם אם המקור המשפחתי שלהם אינו "טהור" לחלוטין. כך נוצרו יחסים בין קציני SS ובין נשים נורווגיות במראה מתאים, הילדים נולדו במרכזים ייעודיים בגרמניה ומחוצה לה, ונמסרו לאימוץ למשפחות גרמניות. אמנם התוכנית כשלה דמוגרפית, אבל הותירה אלפי אנשים פגועים ומצולקים מעצם הרעיון שלא נולדו מתוך אהבה ורצון חופשי, אלא כדי לשמש פיונים בתוכנית גדולה. אבל האם מצבנו טוב יותר? האם לא כולנו חלק מתוכנית כזו או אחרת, ואין לנו שליטה על נסיבות ההולדה שלנו ועל מה שאידיאולוגים או פוליטיקאים יכולים לעשות מהן. עם זאת, קשה לומר שאנני-פריד לינגסטד לא יצרה ותרמה בעולם הזה, וכמותה מן הסתם עוד רבים אחרים שנולדו באותם נסיבות זדוניות.

ועכשיו לספר, או למה שאפשר לספר עליו. התקופה היא סוף המאה העשרים בהיסטוריה חלופית שיש בה עולם שונה בכמה פרמטרים מהעולם כפי שהתנהל. הטכנולוגיות הקיימות דומות, אבל העולם הביו רפואי מתקדם בהרבה מזה הנוכחי שלנו, ובוודאי ממה שהיה ידוע ומיושם בפועל בשלהי המאה. המספרת קת'י, ששם משפחתה אינו ידוע, מתארת את ההווה שלה ומשלבת אותו בזכרונותיה האישיים מהמוסד החינוכי שבו גדלה, ומקשרי ההווה והעבר שלה עם חברים שגם שם משפחתם לא נמסר והם ידועים רק בשם טומי ורות, ועם משולש האהבה המוזר שנוצר ביניהם.

אישיגורו הוא סופר אנגלי ממוצא יפני. הפנינה בכתר היצירה שלו, נקרא "שארית היום" ומתואר מנקודת מבט אנגלית מאוד, של שמש נאמן שחושף אט אטא את פשעי המלחמה שלהם היה עד. גיבור הספר "אומן של העולם הצף" הוא אמן יפני מזדקן המתאר בימי זקנותו את זכרונותיו מהפעולות בהן היה אומן מגויס בשירות ממשל דיקטטורי. בכל ספריו אין לדעת אם המספר תמים או מיתמם, אם המודעות שצצה בין השורות היא פרשנות של הקורא, כוונת מכוון של המספר, או קנוניה שקושר הכותב יחד עם הקורא, כנגד המספר המסכן שמגלה בבלי דעת את הפשעים הגדולים ביותר שבהם הוא מעורב.

כך גם קת'י. קשה להבין אותה. האם היא זקנה המסתכלת בפיכחון על אשליית ילדות זהב שלה אל מול העתיד הזוועתי שהיא כבר יודעת שנכון לה, או שמא היא ילדה שמעולם לא הצליחה להתבגר, וכבלי הקסם של המוסד שבו גדלה עדיין נסוכים עליה. כגיבורה, קשה להזדהות איתה. היא מניפולטיבית ונופלת קורבן למניפולציות בו זמנית. היא שותפה להתעללות וקורבן להתעללות באותה מידה. והעולם שבו היא חיה, עולם הנראה רגיל ושהאפוקליפטיות שבו נחשפת בצורה חד צדדית וסובייקטיבית בהדרגה במהלך הספר. אולי יותר מדי בהדרגה, ואולי גם כאן יש קנוניה, והפעם של הסופר יחד עם המספרת כנגד הקורא. וזה מה שמוריד מהספר הזה את הכוכב החמישי שלו - הסיפור נגלה מאוד מאוד לאט. הרבה אחרי שהקורא כבר מבין במה מדובר.

קראתי את הספר במהלך חופשה, בערב אחד ובבוקר שאחריו. אולי פחות מתאים מהתוכן הקליל שבדרך כלל מאמצים לנסיבות כאלה. אבל זה מה שהיה לי, ואני לא מצטערת. הספר חזק. נוגע בסוגיות אתיות ומוסריות הקשורות באורך החיים, באיכות החיים ובהתפתחויות טכנולוגיות הכרוכות בהבאת חיים לעולם ובמחיר הכרוך לפעמים בשמירה על החיים האלה. באופן מפליא הספר מחזק אצלי דברים שממילא חשבתי לנוכח הסוגיות הרלוונטיות, כך שבוודאי אחשוב שהוא ספר טוב מאוד.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על לעולם אל תיתן לי ללכת