ביקורת ספרותית על קוקולקה מאת לאנה לוקס
ספר מעולה

---

"לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב", יוסי, יוסי, תחליף ת'פסקול, לא מתאים, בחייאת.
- - -
סמירה לא מאומצת ביום האימוץ, אבל חברתה מרינה כן. בית הילדים זוננשיין באוקראינה אינו מקום נעים, אבל בתי ילדים אינם מקומות נעימים מאז דיקנס ועד היום. לאחר שמרינה מאומצת ועוברת לגרמניה, סמירה מחליטה יום אחד פשוט לקום ולצאת בטבעיות מהדלת הראשית והלאה לרחוב. והרחוב, כמו כל רחוב, טורף אותה.
- - -
בתחילה היה זה רוקי שלקח אותה. כדי לתת לה בית חם, לא יותר מאוסף של מיטות, מזון דל ורחצה חמה מדליים של מים שחוממו, כי אין חשמל, היא ציפה שהיא תלך לרחובות עם לידיה, דאשה, סרגיי או התאומים ותרוויח את לחמה. לאחר מכן היא הפכה לזמרת במעבר רחוב תת קרקעי קבוע והכסף זרם. אוכל היה, גם בגדים גנובים, אבל זהו בערך. עד שהגיע דימה למעבר בו היא שרה.
- - -
דימה היה האביר על הסוס הלבן, בחור יפה בן 22, בעשור מבוגר מסמירה, אותה כינה קוקולקה, בובה, ברוסית. בתחילה פינק אותה ודאג לה, קנה לה מכל טוב והבטיח לה שיבוא יום והם ייסעו למרינה חברתה בגרמניה. הם באמת נסעו לגרמניה, אבל זה לא היה למרינה, כי אם להתחלת מסיוט של שלוש שנים, כשהוא מבטיח לה שברגע שיסתיימו חובותיו לאלה ואחרים, הוא ימצא את מרינה. ואיך יסתיימו חובותיו? כשסמירה תמכור את גופה לגבר זה או אחר.
- - -
בהחלטה של רגע, ממש נס, סמירה מצליחה לברוח מהסיוט ומקריות מדהימה נוספת מושיעה אותה. אבל זה לקח, כאמור, שלוש שנים.
זה לא שלא שמענו על סחר בנשים, בעיקר מארצות מזרח אירופה, בעיקר מרוסיה ואוקראינה. אבל כתיבה בוגרת ועניינית, בהתחלה קצת בוגרת מדי לילדה קטנה ובהמשך כתיבה מצמררת עם כל הפרטיים הקטנים של להיות שפחת מין לאנשים הרואים בגוף האישה כלי להנאותיהם בלבד, כלי אותו הם מקלקלים עוד ועוד עד שהוא הופך לסמרטוט בלוי.
- - -
ממרינה אמנם לא באה הישועה, מאולגה דווקא כן. מיהי אולגה? קיראו את הספר הנפלא הזה, שלא חוסך מאתנו זוועה, אבל מרמז מספיק כדי שנשלים את החסר ונמלמל שלא יכול להיות, זה עולם מקביל, שאינו נוגע בנו. אז זה כן נוגע, כן נמצא בכל עיר מערבית ופחות מערבית גדולה, בכל מקום בו ילדים לא קמים עם שיר חדש בלב בכל בוקר לבית הספר, עם כריך ושוקו.

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על קוקולקה