"לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב", יוסי, יוסי, תחליף ת'פסקול, לא מתאים, בחייאת.
- - -
סמירה לא מאומצת ביום האימוץ, אבל חברתה מרינה כן. בית הילדים זוננשיין באוקראינה אינו מקום נעים, אבל בתי ילדים אינם מקומות נעימים מאז דיקנס ועד היום. לאחר שמרינה מאומצת ועוברת לגרמניה, סמירה מחליטה יום אחד פשוט לקום ולצאת בטבעיות מהדלת הראשית והלאה לרחוב. והרחוב, כמו כל רחוב, טורף אותה.
- - -
בתחילה היה זה רוקי שלקח אותה. כדי לתת לה בית חם, לא יותר מאוסף של מיטות, מזון דל ורחצה חמה מדליים של מים שחוממו, כי אין חשמל, היא ציפה שהיא תלך לרחובות עם לידיה, דאשה, סרגיי או התאומים ותרוויח את לחמה. לאחר מכן היא הפכה לזמרת במעבר רחוב תת קרקעי קבוע והכסף זרם. אוכל היה, גם בגדים גנובים, אבל זהו בערך. עד שהגיע דימה למעבר בו היא שרה.
- - -
דימה היה האביר על הסוס הלבן, בחור יפה בן 22, בעשור מבוגר מסמירה, אותה כינה קוקולקה, בובה, ברוסית. בתחילה פינק אותה ודאג לה, קנה לה מכל טוב והבטיח לה שיבוא יום והם ייסעו למרינה חברתה בגרמניה. הם באמת נסעו לגרמניה, אבל זה לא היה למרינה, כי אם להתחלת מסיוט של שלוש שנים, כשהוא מבטיח לה שברגע שיסתיימו חובותיו לאלה ואחרים, הוא ימצא את מרינה. ואיך יסתיימו חובותיו? כשסמירה תמכור את גופה לגבר זה או אחר.
- - -
בהחלטה של רגע, ממש נס, סמירה מצליחה לברוח מהסיוט ומקריות מדהימה נוספת מושיעה אותה. אבל זה לקח, כאמור, שלוש שנים.
זה לא שלא שמענו על סחר בנשים, בעיקר מארצות מזרח אירופה, בעיקר מרוסיה ואוקראינה. אבל כתיבה בוגרת ועניינית, בהתחלה קצת בוגרת מדי לילדה קטנה ובהמשך כתיבה מצמררת עם כל הפרטיים הקטנים של להיות שפחת מין לאנשים הרואים בגוף האישה כלי להנאותיהם בלבד, כלי אותו הם מקלקלים עוד ועוד עד שהוא הופך לסמרטוט בלוי.
- - -
ממרינה אמנם לא באה הישועה, מאולגה דווקא כן. מיהי אולגה? קיראו את הספר הנפלא הזה, שלא חוסך מאתנו זוועה, אבל מרמז מספיק כדי שנשלים את החסר ונמלמל שלא יכול להיות, זה עולם מקביל, שאינו נוגע בנו. אז זה כן נוגע, כן נמצא בכל עיר מערבית ופחות מערבית גדולה, בכל מקום בו ילדים לא קמים עם שיר חדש בלב בכל בוקר לבית הספר, עם כריך ושוקו.

לא, זה לא כיף. זה לא נעים לקרוא ספר על ניצול מחפיר של ילדים ונוער. זה מחריד. החוויה היא פשוט חווית זעם מתמשכת, מתסכלת, מרגיזה, מטלטלת, אפילו אם לא מדובר במקרה אמיתי. החוויה הופכת לקשה פי כמה, ברגע שהסיפור גם מסופר לעילא ולעילא, כמו שקורה בספר הזה, בפשטות אין-קץ, באופן מרתק שגורם להחסיר נשימה. בעצם, התוצאה היא ספר שקשה להגיד בלב שלם ש"נהנים" ממנו, אולי יותר משתאים ומתפעלים.

זה הסיפור של סמירה, שבתחילת הספר היא ילדה בת 7, חסרת משפחה ומוכת גורל, שבורחת מבית-ילדים יתומים באוקראינה של שנות ה-90. לאורך עמודים רבים ודי מההתחלה, היא עוברת תלאות וזוועות כיד הדמיון החולה, אבל לא מאבדת לרגע מהתקווה למצוא את מרינה, חברתה מבית-הילדים שאומצה בתחילת הסיפור על-ידי זוג גרמנים. גרמניה, מרינה, האהבה והתום הופכים לתקווה הבלתי-נכנעת של סמירה, שמכונה קוקולקה (куколка, "בובונת" בתרגום חופשי) על-ידי מי שהיא מתגלגלת לידיו.

בלתי יאומן, בעיניי, שזה ספר ביכורים. ניכר שהכותבת היא גרמנייה ממוצא אוקראיני, שמכירה היטב – עד לשד עצמותיה – את התרבויות האלה ואת המורכבות האדירה של כל אחת מהן. היא מספרת באופן מבריק, לא פחות, סיפור שאי אפשר לוותר בו או להשמיט ממנו אף פסקה, אף שורה ואף מילה. הוא מדויק, פשוט, משכנע ושואב, והוא בעיקר מאוד כואב, כי הוא מזכיר בלי סוף את הקלות הבלתי-נסבלת שבה אפשר להרוס, להשחית ולנצל ילדים, להשפיל ולהחפיץ נשים, לעורר אמון ולרמוס אותו כהרף עין, להאיץ התבגרות באופן המכוער ביותר שקיים.

לא פשוט, הספר הזה, אבל מדהים, מדהים, מדהים.

היא שורדת לה מיום ליום, מפזרת את ימיה ברוח. ילדים מאומצים סביבה וגם היא רוצה קצת לנוח. מחפשת את צירה, להסתובב ברחובות זה דבר נורא. גברים החלו להופיע כמו בתחנת רכבת הומה. מי שרצה אותה בערב, פרע אותה עם עלות השחר. כמה זמן יכולה לבעור ילדה, ובסך הכל בשביל מה. והיא כל כך יפה ועוד לא בת שש- עשרה, אבל יודעת משהו על העולם האפל. אבל הוא לא היה רציני ולא רצה אותה, ותמורת מילה אחת של אהבה היא נתנה כל כך הרבה.

וקראו לה – סמירה

סמירה הייתה בת שבע כשהחליטה להימלט על נפשה ממעון הילדים שבו שהתה מאז שהיא זוכרת את עצמה. היה זה זמן קצר אחרי שחברתה הטובה מהמעון, מרינה, אומצה על ידי זוג גרמנים והיא נותרה בודדה מאחור. נחושה להגיע אל תחנת הרכבת שתיקח אותה למרינה בגרמניה, היא פוגשת את רוקי המשדל אותה לבוא עמו ומבטיח כי יעניק לה קורת גג ואוכל, וילמד אותה להרוויח כמה ג'ובות בשביל לחסוך לכרטיס נסיעה לגרמניה. בבית המגורים היא פוגשת את שאר הילדים שיהיו מעתה חבריה לכנופיית הגנבים והכייסים. ולהשלמת הכנסה ולמימוש חלומה להיות גם זמרת, היא שרה ברחובות ומקבצת נדבות. ואז מגיע דימה, המעניק לה תשומת לב, מרעיף עליה מתנות ומפזר הבטחות. וסמירה, ילדה קטנה בת שתים עשרה, נשבית בקסמו. אבל לדימה תכניות אחרות עבורה, ופתאום צריך לפרוע חובות ומה המטבע הכי טוב להעביר לסוחר – סמירה. נלקחת, מועברת, ממוקמת, נכלאת, לעולם ללא ידיעה ברורה ובחוסר שליטה על גורלה. ובתוך כל הסבל והייאוש, אם יש משהו השומר על שפיותה ומניע אותה לפעולה הרי זו התקווה, שמקורה בהשתוקקות בלתי פוסקת לחיים.

הסיפור נכתב על ידי מבוגר הרואה את העולם דרך עיניים של ילד. נקודת מבט ילדותית וסקרנית, המנסה להבין את העולם, ממציאה לעצמה סיפורים ומפתחת דמיונות, ובוטחת בכל דבר הנאמר לה כאילו זו האמת המוחלטת. סיפור על חיים כאובים, רבי תלאות וחוויות קשות של ילדה עם תעצומות נפש כל כך גדולות. האם הסוף נח? כנראה שכן, ריאליסטי? לא בטוח.

ספר מרתק. קל לקריאה, קשה לעיכול. לוקס מאירה פינה חשוכה של סוגיית הניצול והסחר בבני אדם, תוך שהיא גם דואגת לזעזע את הקורא ואינה חוסכת בתיאורים קשים (חלקם גרפיים) של ניצול והתעללות. הסיפור אומנם מתרחש באוקראינה/גרמניה אבל זהו סיפור אוניברסלי. חיי ניצול ועבדות של ילדה אחת מתוך המוני ילדים ונשים ברחבי העולם ובינינו, המשוועים לחמלה וליד מושטת. (בישראל, כחלק מהמאבק לצמצום הזנות ומיגור התופעה של סחר בנשים, חוקק בסוף שנת 2018, חוק "איסור צריכת זנות" המגדיר צריכת זנות כעבירה. האם החוק יהיה אפקטיבי ולא רק "נאור", ימים יגידו).

ספר חזק, מטלטל, מטריד על חיים של ילדים שנולדו בשולי החברה באוקראינה. הספר לא קל מבחינת הנושא, הוא מכיל תיאורים קשים של ניצול, סבל ואלימות כלפי ילדים תמימים אבל מצד שני מתאר את האומץ שלהם, המלחמה היומיומית כדי לשרוד, הרצון לחיות והתקווה בלב שיום אחד החלום יתגשם והם יזכו לחיים טובים.
הספר זורם אבל כל כך עצוב וקשה כך שלעיתים קרובות הייתי צריכה לעשות הפסקה כדי לעכל את הדברים ובכיתי מספר פעמים לאורך הקריאה.
ספר עוצמתי שיישאר איתי עוד המון זמן! ממליצה בחום!
הסיפור מתחיל בשנות התשעים כאשר הגיבורה, סמירה, נמצאת במעון ילדים באוקראינה. סמירה היא בחורה צוענייה יפהפיה שאינה יודעת מי הם הוריה. היא מחכה ביחד עם שאר הילדים שיבואו הורים לאמץ אותה. כאשר חברתה, מרינה, מאומצת על ידי הורים ונלקחת לגרמניה, חייה של סמירה מתהפכים. היא עצובה, בודדה ומתכננת להגיע את מרינה ולהצטרף למשפחתה.
סמירה מגיעה לחבורה בראשות רוקי, גבר שאוסף אותה לביתו ושם היא חיה עם עוד הרבה אנשים במצב שלה. היא לומדת לגנוב, לכייס אנשים ברחוב, לשיר כדי לקבץ נדבות ברחוב. את הכסף שהיא מרוויחה, היא צריכה להביא לרוקי, כמו כל השאר, ובאמצעותו הם חיים, קונים אוכל, שתיה וביגוד.
סמירה זוכה לכינוי "קוקולקה" על ידי אנשי החבורה של רוקי כי היא כמו בובה (קוקולקה ברוסית) יפה.
סמירה נקלעת למצבים קשים של ניצול מיני, אלימות, כאב ואובדן. היא עדה לשני מקרים מזעזעים של שתי חברות שלה שהכירה בבית של רוקי, מיקרים שישאירו אותה בטראומה לכל החיים.
למרות הקשיים, כל הזמן הזה סמירה לא מאבדת תקווה ומצפה לאסוף מספיק כסף בכדי לטוס לגרמניה לפגוש את מרינה חברתה, כמו שרוקי נותן לה להאמין.
יום אחד היא פוגשת בגבר צעיר שמבטיח לה אושר ועושר ומתאהבת בו. הוא אמנם לוקח אותה לגור איתו בביתו המפואר ודואג לה לפינוקים אבל סמירה התמימה והמאוהבת תגלה שרב הנסתר על הגלוי. מכאן היא רק הולכת ומידרדרת. סמירה תגיע למקומות חשוכים שמשם ממש קשה לברוח.
חייה של סמירה רצופים עליות וירידות, היא נעה בין תקווה לייאוש, בין אושר ריגעי לסבל וכאב אבל היא אף פעם לא מוותרת, היא נלחמת כדי לשרוד ולזכות בחיים נורמליים.
מה יעלה בגורלה של סמירה? האם תצליח לצאת להשתחרר מחיי הניצול? האם היא תמצא את מרינה?
תקראו את הספר ותגלו. ספר קשה אבל מצויין!

אם תפסע ברחובותיה של רומניה, בבוקרשט למען הדיוק ותיתן עיניך לא רק בחלונות הראווה, במסעדות, בפסלים ובגנים. תביט על הסביבה בתשומת לב ותשתדל שלא להתעלם מרגשות שיתחילו להציפך עד גדות, תוכל לראותם.
ילדים, נערים, עלמות, ילדות עומדים בפינות רחוב ומנגנים.
חולשים על כיכרות ושרים. מבקשים נדבות ותשומת לב: פניהם שחורים ועיניהן דולקות, חלקם אף רועדים מקור ורעב.
שיערם דבוק לקרקפת, שמנוני ומלוכלך ואחדים מהם יחפים.
אתה שולף מכיסך שאריות משטר שפרעת לאחר שרכשת כובע גרב באחת מהבסטות ברחוב ונותן אותו ליפה ההיא עם הצמות, עם העיניים המדברות.
היא מודה לך בשפתה וממשיכה בשירתה ואתה מתפלא כיצד זה ייתכן שלא לקחו אותה לאיזה תכנית ריאליטי ל״דה ווייס״ למשל.
יש לה את כל המרכיבים להיהפך לכוכבת: יופי, גזרה וקול פעמונים.

איפה המפיקים? היכן הבמאים? הרי בקלות הייתה מתקבלת לכוכב נולד ואז ברחוב שליד, אתה נתקל בנער שמנגן בחליל והנגינה שהוא מפיק מתוקה וידועה ואתה מנסה לנחש מהיכן אתה מכיר את אותה ותכף נזכר בסנדק: איך ישבת בניחותא מול הטלוויזיה וצפית במרתון של כל הסרטים עם נסקפה ועוגיות חמאה והרגשת החידלון נעלמת ואתה תוהה אם תלך לסרט כאן, בארץ הזרה, האם יהיה דיבוב לרומנית או האנגלית תישאר בפי השחקנים, לנוחיותך.
והנה כבר שכחת אותם, בין הרהור להרהור הם נעלמים.
הופכים להיות חלק מרחובות העיר, מתמוססים לך בין העיניים כמו איזה שלט ישן
כי העיוורון מבורך ומציל אותנו מתחושות לא נעימות, כי מה אנחנו כבר יכולים לעשות?
להציל אותם? הרי את הכסף יבזבזו על סמים ואלכוהול וטרפנטין להרחה אז להחיש את מותם, שווה לך?

אני ראיתי אותם. כמעט בכל מקום באירופה הם נמצאים. בעיקר במזרח, היכן שהעוני והעצב לוחצים ידיים ושותים לחיים.
השתדלתי שלא להרהר בהם יותר מדי מכיוון שכל אימת שהייתי מטיילת ברחובות הכסף המקומי היה אוזל לי תוך דקות מספר.
לבי נכמר, לא יכולתי לראותם כך; נטולי דמעות ועייפים מהחיים מביטים בי כמו הגורים הנטושים ההם במקלט לבע״ח.
הם מעולם לא היטשטשו אצלי, בפרט לאחר שקראתי בספרה הבלתי נשכח של לאנה לוקס, סופרת ממוצא יהודי המתגוררת בברלין אך במקור נולדה בדניפרו, עיר הממוקמת על גדות נהר הדנייפר, במרכז אוקראינה.
ברומן העוצמתי ״קוקולקה״ (בובה) היא מתארת את גיבורת הסיפור, סמירה, ילדה שנולדה לחיי עוני וסבל, חסרת הורים ומשפחה המנסה לשרוד כנגד כל הסיכויים.
היא בסך הכל רוצה להיות מאושרת, להרגיש נאהבת אך מכיוון שאיננה מכירה את דרכי העולם, היא נופלת לעיתים קרובות לשוחותיו נכלמת ונפצעת.
יש בה כוח רצון יוצא מן הכלל לחיות ולהשתפר, לאורך העלילה אנו קוראים אודות ניסיונותיה לצאת מהבוץ לעבר חיים טובים יותר ונפגעים כשהיא נפגעת ובוכים כשהיא בוכה.
זהו ספר שקראתי בנשימה עצורה ובשעתיים בלבד. לא יכולתי להפסיק את הקריאה ולו לרגע בעיקר משום המראות שראיתי והסרטים בהם צפיתי.
היוצרת אמנם לא חידשה לי דבר אך צורת כתיבתה הייתה מכמירת לב וגלויה.
הדמות הראשית הייתה ונותרה ילדה. שנותיה היפות ביותר נגזלו ממנה באכזריות אך דרך ההתבטאות שלה טהורה, זכה.
מאוד קל להסב את ראשנו לאחור ולא להביט, להתעלם מהמראות הנוראיים ולהמשיך הלאה אך בעלילה זאת היא מישירה אליהם מבט ומתמודדת עם המציאות העגומה באופן ריאליסטי ולא מתחנף; היא בועטת והיא נפלאה!

מעולה!

קוקולקה בובה קטנה זה הכינוי של סמירה, ילדה בלי בית, בלי הורים חיה בבית ילדים נוקשה באוקראינה
סיפור קשה על האנשים החיים בשולי החברה, בני בלי בית לאום ושורשים.

מסתובבים ברחובות באירופה, מכייסים, גונבים ושורדים את היום.

לסמירה מראה מיוחד כהת עור, עיני כחול ירוק ושיער שחור, אולי צועניה היא שומעת פה ושם.
החיים בבית ילדים קשים ימי האימוץ הם הימים המיוחדים יש לה שם חברה אחת ויחידה, מרינה.
את מרינה אימצו זוג גרמני וסמירה נותרה לבדה, בחבילה שהגיעה עבורה היה מכתב ממרינה על חייה החדשים ובובת ברבי.
מאותו הרגע משאת נפשה של סמירה היה להגיע לגרמניה ולפגוש את מרינה.

הרצון העז והנחישות גורמים לסמירה לברוח מבית הילדים ומכאן חייה עוברים טלטלות רבות.
רוקי פושע קטן אוסף אותה לביתו שם גרים עוד בני נוער ללא בית, הם גונבים מכייסים וחיים מהיד לפה תוך ניצול נפשי ומיני.
סמירה ניחנה בכשרון מוזיקלי והיא שרה בפינות רחוב אפלות היאנ
חוזרת אל בית הזוהמה שלה, הרצון לצבור כסף ולנסוע לגרמניה לפגוש את מרינה לא עוזב אותה.
שוב סמירה נאספת ע"י בחור צעיר דימיטרי שמבטיח לה חיי פאר ומוביל אותה לאבדון אבל גם שולח אותה לגרמניה משאת נפשה. לסמירה יש תושיה רצון עז ונחישות רבה.

היא עוברת דברים נוראיים כל כך שהכאב לופת בגרון תוך כדי קריאה.
סמירה עוברת מיד ליד אבל שוב מוצאת את הפתח לברוח ולמצוא פתח מילוט לחיים טובים יותר ולתקווה.

סמירה הקטנה גיבורה נערצת, שורדת אמיתית.

ספר שנקרא בנשימה עצורה - מומלץ ביותר

האמת שאני דיי מופתעת לגלות פה כל כך הבה תגובת חיוביות על הספר הזה. ספר מעניין ובהחלט שונה ונוגע בנקודה חשובה שחשוב מאוד מאוד לעורר לגביה מודעות. אך למרות זאת, אני חוויתי תחושה קצת חובבנית בדרך שבה הסיפור היה כתוב והצורה שהוא התפתח. נכון הסיפור עצמו סוחף ואי אפשר שלא להקשר לסמירה הקטנה וחסרת האונים ולגלות מה עלה בגורלה בעולם אכזר זה. אבל, שוב, השפה זולה ( אולי בגלל התירגום) והסיפור שלעצמו מאוד צפוי, נאיבי ואפילו קצת לא אמין. למרות שאני מבינה את כוונת הסופרת להביא משהו אמיתי ובועט לחיינו הנוחים וקצת לשקשק אותם ולזעזע אותנו... אני מרגישה שיש פה קצת קלות ראש בכל הנושא ואפילו ניצול של המציאות העצובה והמעוותת הזו שהיא בעצם לגמרי אמיתית, לכתוב סיפור שנשען על המציאות הזו כאילו שזה נורמאלי לחלוטין ... אז לא ממש הזדעזתי כבר שמעתי על סיפורים כאלו בעבר. אני חושבת שהיה עוד מקום להעמיק את הנושא ואת הרקע של הסיפור. הייתי גם שמחה אם היא הייתה מוסיפה עוד פרק על חייה המאוחרים של סמירה שגדלה להיות אשה עצמאית וחזקה וזוכה לאהבה אמיתית, לחיים חדשים. הייתי רוצה לדעת אך היא התמודדה עם הטראומה של העבר ואולי היום היא מנסה לעזור לבנות אחרות שהחופש והגוף שלהן נלקח מהן. בקיצור הייתי רוצה קצת מעבר לסיפור שבסופו של דבר השאיר לי תחושה שראיתי סרט או סדרת דרמה. בכל זאת אתן לקוקולקה את הקרדיט. להעיז ולכתוב ספר שכזה עם נושא כואב ולא פשוט לעיכול מה שתמיד גורם לי להרהר ולהוכיר תודה על כך שגלגל המזל שלי לא עצר במקום חשוך שכזה וחיי הם חיי חופש. וגם כמובן את חובתי ככול אדם ובמיוחד כאישה להגן כל עוד ביכולתי על כל יצור שחווה ניצול ואי צדק.

סיפור חיים קשה של סמירה, קוקולקה, המתחילים במעון לילדים יתומים שם הם מחכים למשפחות שיאמצו אותם.
החיים במעון קשים ולכן קוקולקה בורחת בתקווה למצאו חיים טובים יותר.
מכאן הכל רק הולך ומסתבך... תאורים קשים שילדה בת 7 עד 15 צריכה לעבור.
מהתעללות נפשית, פיזית כולל מקרי אונס קשים.
פשוט ספר קשה שחייבים לקרוא נהדר!

אז מה יש לי להגיד על הספר הגאוני הזה?!!!!
קראתי אותו תוך יומיים ולרגע לא עצרתי ולא השתעממתי. הספר הוא מסוג הספרים שאפשר לקרוא כל פעם מחדש ולהתרגש בדיוק כמו בפעם האשונה.
העלילה מביאה אותך לעולם התחתון, אפשר להגיד שלעולם משוגע, שבו אלימות, סמים, זנות, ואלכוהול מכתיבים את היומיום לילדים עזובים, שפשוט כבר לא סומכים על עולם המבוגרים האחראיים שהפנה להם גב ונטש אותם. למקומות איומים ונוראיים, שלא חשבתי שהם שקיימים במאה העשרים ואחת בשום מדינה שהיא.
סיפור מרגש ומעניין בטירוף על ילדה שברחה מחיים של התעללות במעון היתומים ומשם המשיכה לחיי פשע וסמים, ומשם הידרדרה לתחתית של התחתית. אך תמיד שורדת באומץ ותושייה. בלי לדעת מה יקרה לה מחר, ושום דבר לא עומד בפני הרצון שלה להגשים את חלומה, שמלווה את הקורא לאורך כל הסיפור.

הספר לעיטים קשה לקריאה אך לעיטים גם משעשע ותמיד סוחף ומרגש. הדמויות לפעמים סטריוטיפיות אבל תמיד מעולות ובנויות היטב.
סיפור שהוא כמו רומן עוצמתי אבל כתוב ומנוסח בצורה קלילה זורמת ויומיומית, שלא מעייפת את הקורא, אלא מדרבנת אותו להמשיך הסיום האופטימי.

מבחינתי לפחות 5 כוכבים.
מומלץ בחום!!!!!!