ניצוץ חיים נשגב

לאחרונה אני מוצא את עצמי מתווכח עם אלוהים. האמת היא שאיני מאמין בו; אולי אני מאמין בסטטיסטיקה גורלית ואקראית שהניחה בידיי קלפים קשים – קלפים שכלל לא הייתה לי שליטה עליהם. כמו העובדה שנולדתי להורים שלא היו כשירים לגידול ילדים, אף שבדרכם שלהם אהבו מאוד אותי ואת אחותי.

לא פעם אני מהרהר ובורא בעיני רוחי מציאות חלופית. אני שואל: מה היה קורה אילו נולדתי להורים נורמטיביים יותר? זו שאלה שלעולם לא תהיה לה תשובה. על אף נתוני הפתיחה העגומים, פגשתי לעיתים בדרכי אנשים טובים שהאמינו ביכולותיי. המפגשים הללו היו כנגיעה אלוהית באדם, כמו בציור הבריאה בקפלה הסיסטינית – נגיעה שהעניקה לי ניצוץ חיים נשגב.

את הפתיח הזה ניסחתי בעקבות קריאת הספר: "על סוף הבדידות" של בנדיקט ולס. עלילת הספר הדהדה בחיי ושבה והעלתה את השאלות הנותרות אצלי פתוחות. חזרתי להתווכח עם אותו גורם שהעניק לי את קלפיי הגרועים, משום שהספר עוסק בנושא דומה: שלושה ילדים שעולמם חרב עליהם לאחר שהוריהם נהרגו בתאונת דרכים, והם נשלחים לפנימייה ציבורית.

הספר נוגע גם בחלומות הלא-ממומשים של ההורים, שייחלו לכך שילדיהם יגשימו אותם עבורם. אביו של ז'יל, למשל, חלם תמיד להיות צלם מקצועי. במגירת חדרו הניח מצלמה משוכללת, בתקווה שנוכחותה תמריץ אותו לצלם; כשנואש, העניק אותה לבנו. האם יממש הבן את חלומו של אביו? המתח בין ציפיות ההורים לבחירות הילדים הוא אחד הנושאים הטעונים בספר.

עם הגעתם לפנימייה, הייתה תקווה שהאחים יתלכדו כדי לעודד זה את זה, אך תקווה זו נכזבה. כל אחד מהם בחר בדרכו: מרטי התעמק במדעים; ליז המתבגרת השתמשה במיניותה בצורה סוערת; וז'יל הכיר בפנימייה נערה מסתורית הנושאת סוד אפל. השניים הפכו לידידי נפש, בידידות שנעה על גבול האהבה אך לא הצליחה להתממש.

השנים חולפות והגיבורים מתבגרים. הם מנסים לשמור על קשר ולתמוך זה בזה בעת משבר, באופן המעמיד למבחן את עצם המושג "אחים". ז'יל נפגש שוב עם ידידת נעוריו, אלווה, במפגש שבו מפוענחים סודותיה והחמצות חייהם של שניהם.

הספר, הכתוב בשפה מופלאה (הניכרת גם בתרגום המשובח), שואל שאלה גדולה כבר בשמו: " על סוף הבדידות". מהו המונח הזה? כיצד הוא פוגש את הגיבורים? האם בסופו של דבר כולנו בודדים בעולם, או שמא הבדידות – כמו גם השייכות – היא תולדה של הבחירות שאנו עושים בחיינו?, האם המצב של סוף הבדידות מצביע על ספר העוסק בגאולה אישית, ומהי?

בידינו היכולת להעלות את ערך הקלפים שקיבלנו ולהשתמש בהם לטובתנו. אך הדבר תלוי בנו: בבחירותינו, ביכולתנו לספוג אכזבות ומפלות ולקום שוב על הרגליים, מתוך אמונה שתמיד נוכל להביט על ה"יש" – על מה שנותר – בצורה חיובית, כפי שעושים גיבורי הספר.

אני קוראת את הספר בשקיקה, מתמכרת לתחושה שהספר משתלט עלי, יוצר בי אווירה. מנתקת את עצמי מהחלל הקיומי של פוליטיקה, בית, לימודים, עבודה, חגים, מלחמות, ופתאום יש רק את ההוויה של הספר. הרגע שאתה מחובר ושום דבר מבחוץ לא מורשה להיכנס. המילים חודרות, הומות ושוקטות, רוקדות, מנגנות. הכל מאוד רגיש, אז בעדינות מציירת דמויות בראש ומדי פעם בעת הקריאה אני נזרקת במחשבות לפלאשבקים של תמונות חיות מהחיים שלי במקביל לעלילה. כמו אלבום פתוח לרווחה. אבא מלמד אותי לשחות, אמא מבשלת לנו בבוקר לפני עבודה, אני ואחי הקטן בים, דגיגונים בעין פשחה ואני מפחדת לדרוך. חברה דרכה על קיפוד ים בסיני ובכתה מכאב. ג'ינס עם רקמה שלי של סמל השלום, מי ומה היו כל עולמי. מתי אנחנו זוכרים מה להכניס וכמה. מתי אנחנו מנציחים תמונה שתיצרב לנצח או פשוט מוחקים.

ולס ברומן מרגש מכניס אותנו דרך הדלת הקדמית של משפחה מרתקת ממנכן. הוא אינו מפספס שום זווית , נותן למצלמת המילים שלו דרור. וגם אם החגיגה שם דיכאונית שמחה או בלתי אפשרית הוא עדיין שם לנו את הכל על השולחן. העקיצות והעלבות אחד של השני, האהבה הגדולה בין שלושת האחים. הפסטורלה של הבית שבנו לעצמם כשלכל אחד היה תפקיד שגילם. כמו אצל רובנו. הרומן נותן במה לפחד הגדול מהריק, מהבדידות , מדליק נורות של עצב והתמודדות עם אלצהיימר. יש פה מוות מסרטן או מוות בכלל כי כמו בחיים יש תנודות של הישרדות ומי שמנצח שורד. כמו ברולטה רוסית. העיקר להגיע לקו הסיום בראש צלול.

העלילה מתהפכת כמה וכמה פעמים, גלגולים שונים של אותה משפחה. המספר הוא ג'יל בן הזקונים, הוא המספר והמתעד את הטרגדיה שפקדה את המשפחה ואיך כל אחד מהאחים נזרק למקום אחר וניסה למצוא שוב את האור שאיחד פעם את חייהם. בין היתר מתוארים חיי הפנימייה ומי החברים שנשארו. מי מהאחים חי על הקצה ומי הצליח להתרומם. ספר באמת רגיש שקוראים בנשימה אחת.

ועכשיו שסיימתי את הספר עולים בי כל מני מחשבות של מינונים נכונים ותהיות של הנפש. איך כבני אדם אנחנו קודם כל לבד ואחר כך ביחד. ואיך אנחנו מוצאים את הלבד בביחד. ומי בכלל יכול לנבא כשאנחנו קטנים מי יתמוטט מהחיים ומי ישיר סולו עד הסוף. אילו תמונות מהחיים מרכיבות אותנו. ועושות אותנו למי שאנחנו.

לרוץ לקרוא.

I saw it written and I saw it say
Pink moon is on its way
And none of you stand so tall
Pink moon gonna get ye all

את ניק דרייק פגשתי בפעם הראשונה כשהייתי בגיל 21.
באותם זמנים את ימי שישי הייתי מקדיש כמעט תמיד לחנות הדיסקים שברחוב דפנה בקרית ביאליק ובשלב מסויים לאגף הדיסקים במשביר לצרכן בקריון.
לצעירים מבינינו אלו היו ימים בהם הרכישה של הדיסק לא נעשתה בקליק על מסך המגע של הפלאפון בחנות ה itunes.
הייתי מכור.
עולמות שלמים של מוסיקה נגלו לאוזניי. אהבתי בעיקר Folk, לאונרד כהן, סיימון וגורפינקל, ג'וני מיטשל, סוזן ווגה, אליוט סמית וכל זמר שידע להפליא בגיטרה אקוסטית או בפסנתר.
המוכר שכבר ידע את הטעם המוזיקלי שלי שאל בתימהון, אתה לא מכיר את ניק דרייק ? ומכר לי את סט של ארבעה דיסקים שמכילים את כל יצירתו.
לאחר מכן קראתי על כך שניק דרייק התאבד משום שלא הצליח למכור את המוזיקה שלו ורק שנים אחר כך זכה להצלחה.
כמה אהבתי לשמוע את הדיסקים שלו וכמה עונג מלנכולי הם הביאו לי.

"ומה אם הזמן לא קיים ? מה אם כל מה שאנחנו חווים הוא נצחי והזמן לא חולף על פנינו, אלא אנחנו חולפים על פני מה שחווינו?"(עמוד 241).

מצאתי את הספר המושלם הזה פוגע בי בכל הנימים. בדיוק כמו אז ששמעתי את הקול הקודר של ניק דרייק לפני 22 שנה. גם אני כמו הגיבור חוויתי יתמות בגיל צעיר, גם אני כמו הגיבור אהבתי המון בנעורי ולא נאהבתי בחזרה, גם אני נוסטלגי וזוכר כמעט הכל. ("אתה אדם שזוכר ומשמר, אתה לא יכול אחרת" עמוד 247).

כמו תמיד אני ממליץ לא לקרוא את תקציר הספר ולהגיע אליו כלוח ריק.

אז מזגו לעצמכם כוס יין אדום, הדליקו את החימום או היכנסו לכמה שעות מתחת לפוך ותנו לסיפור הזה להיכנס לכם ישר לנשמה.
https://www.youtube.com/watch?v=aXnfhnCoOyo

#
אחים זה מונח המקפל בתוכו כל כך הרבה. כשאנחנו ילדים אנחנו רבים. נלחמים בהם בשצף קצף. מייחלים לפעמים שהאח/ות לא היו – ויכולנו להישאר לבד לבד, רק עם אבא ואמא, לקבל הכל לעצמנו בלי להתחלק. אחר כך אנחנו מתבגרים: כבר לא רבים אבל החשיבות של האח/ים (וגם של אבא ואמא...) הרבה יותר קטנה. ואנחנו עסוקים כל כך שלא תמיד זוכרים שיש לנו אח/ים. ואחר כך – כשמבוגרים – אם יש לנו מזל, מתוך הגולם שהוא "אח/ות שלי" נולד מישהו שהוא הכי קרוב, שלא צריך להסביר לו בהרבה מלים איך אתה מרגיש, כי הוא יודע. הוא היה שם כשנלחמתם, הוא חלק ממך.

אהבה היא הרגש אליו אנחנו הכי כמהים כל חיינו. שימו לב – זה אינו הרגש שמרגישים הכי הרבה. חלק מהרגשות עולים עליו במספר הפעמים שאדם חש אותם: כעס, לדוגמה, או הרגשת אשם ואפילו קנאה. אלה רגשות שאנשים מרבים לחוש, כנראה יותר מאהבה, אבל מן הסתם לא יכתבו עליהם שירים. אבל לאהבה אנחנו שואפים. אותה אנחנו מחפשים כל חיינו ומעצבים את עצמינו בדמותה.

אלה שני הנושאים בהם דן הספר הזה. ולס הוא סופר גרמני יליד 1984, שזה ספרו הרביעי. הספר תורגם למספר שפות וזכה לאהדה ולפרסים. הוא כתוב רהוט ומעניין, גורם לקורא להמשיך לקרוא בעניין את סיפור המשפחה.
כשקראתי לא שמתי לב שהספר מספר סיפור שאינו חורג במאום מהקונסנזוס סביב הנושאים שהוא מעלה. שהפתרונות שמצא הסופר עושים לך נעים, למרות שאתה יודע שבעולם האמיתי קשה למצוא כל כך הרבה פתיחות, אהדה ותמיכה, שלא לומר אהבה. ואתה גם יודע שאנשים במציאות מתייחסים לאובדנם בדרכים פחות פילוסופיות ויותר רגשיות מהמתואר בספר הרציונלי הזה. נראה לי שקוראים רגשנים ישמחו לאמץ את הספר, כי כך צריכה להיות משפחה, וכך צריכה להיראות אהבה. והמציאות? בשביל להתרחק ממנה יש ספרים, לא?

הספר משך את תשומת לבי בגלל השם יוצא הדופן שלו. אם זה היה "עד סוף הבדידות" או "על סף הבדידות" זה היה מתקבל על הדעת, אבל "על סוף הבדידות"? חיפשתי את שם הספר באנגלית, אבל מסתבר שהוא תורגם מגרמנית והשם המקורי המופיע בפתח הספר כתוב בגרמנית. אז עד שאני אלמד גרמנית, הסברה שהעליתי היא שהשם הוא "על סוף הבדידות" כשה- "על" היא במובן של about. אם לזה התכוון המשורר (כלומר, הסופר), השם מגניב לחלוטין, לדעתי.

הספר נמנה על ז'אנר הסיפורים המשפחתיים, והוא עוסק ביחסים בין אחים, בקשרי דם ובמידה שבה הם מחזיקים מעמד בעתות משבר. הסיפור עצמו עצוב: שני ההורים נהרגים בתאונת דרכים ושלושת הילדים נשלחים לפנימיה, בה הם מנסים לפתוח בחיים חדשים. ז'יל, האח הצעיר נותר בבדידותו (בדידות והצורך באהבה הם נושאים מרכזיים שהספר נוגע בהם), האח מרטי משקיע את כל כולו בלימודים ואילו האחות ליז נוהגת בדרך אחרת ומנסה לנצל ולמצות את החיים עד תומם, כשהיא חווה חיי נעורים סוערים והרפתקניים.

הספר מלא בהגיגים פילוסופיים, אבל יחד עם זאת הוא גם אמוציונלי בצורה קצת מוגזמת וניכר שהסופר מנסה לפרוט על נימי הרגש של הקורא ולכבוש אותו בכך. זהו לדעתי החיסרון הבולט של הספר הזה.

הספר כתוב אמנם בצורה קולחת, אבל הקריאה בו עברה עלי לאיטה. גמעתי אותו בלגימות קצרות וקטנות, כמו שלוגמים קפה חם או מרק לוהט. גמעתי אך לא דמעתי, למרות שניכר שהסופר התכוון לכך עם עודף הרגשנות שמלווה את הספר.

האם הספר מכיל יסודות אוטוביוגרפיים? הסופר מקדיש את הספר לאחותו, ולי נראה שהספר היפה (עם כי לא חף מבעיות) הזה מבוסס לא מעט על אירועים מחיי הסופר.

שם הספר אכן משונה, אבל יתכן שהפירוש נוגע לסיומה של הבדידות אותה חווים גיבורי הסיפור. ספקולציה.
גיבורי הסיפור הם ז'יל המספר, אחיו הגדול ממנו מרטי והאחות היותר גדולה ליז, שההפרש ביניהם הוא קצת מעל 3 שנים. בהיות ז'יל המספר בן 10 גר במינכן עם משפחתו נהרגו הוריו בתאונה, הוא ואחיו הועברו לפנימיה, שם גדלו ולמדו.
כבר בתחילת הדברים אומר שהספר מלא הו"ד (הו"ד=הופך דפים). קוראים בו בשקיקה למרות שלא קורה בו הרבה: תאונות, היעלמויות, סרטן. לא משהו מיוחד. מה כן קורה? או, טוב ששאלתם.
ז'יל המספר, הקטן באחים, מודבק לרגשותיו בדבקים תעשייתיים רבי עוצמה, שמא מולחם לבלי נתק אליהם. בעמ' 247 מובא ההסבר: "אתה אדם שזוכר ומשמר, אתה לא יכול אחרת". כך אומרים על ז'יל והוא מסביר: "אני רוצה לגונן על כולם מפני ההיעלמות. יש לי תחושה שאחרת זה היה כאילו מעולם לא היו".
הגדילה בפנימיה יכולה להיות טובה ויכולה לעטוף בבדידות. ליז פרחה שם. היא היתה יפה, בטוחה בעצמה ומוקפת מעריצים. מרטי, הנוירוטי ביניהם, היה המבריק, האלגנטי והמוביל. רק ז'יל היה עטוף רגשות, אחד שמות הוריו היכה בו ומעטפת האהבה נפרצה, כמו גם מעטפת הביטחון.
אבל הם גדלו ומתברר שמינכן במיוחד וגרמניה בכלל אינם אירופה נטולת הגבולות. בזמן מסוים מרטי עובר לוינה, מתעשר מסטרט-אפ, ליז עוברת ללונדון, סביהם בכלל מדרום צרפת וז'יל מדלג בגרמניה מעיר לעיר ואף פרק בשוויץ נרשם בקורות חייו, כשהוא גר בביתה של אהובתו אלווה, שכלל לא נשואה לו, אלא לאחד רומנוב, סופר בשלהי חייו.
כמו שאמרתי לעיל, לא המאורעות הלא פשוטים שהם עוברים הם העיקר. העיקר זו הבדידות בה הם עטופים, הרצון להגדיל את משפחתם, כשרק ז'יל ממש מצליח, ההצלחה של מרטי, אך ללא ילדים וליז, כמורה מזדקנת.
הספר מרתק מכריכה לכריכה, ז'יל מיטיב לתאר רגשות ולאבחן מצבים, הוא צלם כושל בעברו, אבל המצלמה ככלי מיותרת לו. מה שהוא רואה ומשמר בעיניו עולה על גדותיו, כל תזוזה מצולמת, נשמרת, מתוייקת.
האם יש די בזה להחזיק ספר? האם זה לא עוד יומן? עוד עדות מצד אחד למאורעות של עצמו ושל אחרים? גם וגם ובהחלט עוד, פיסת חיים עסיסית, מדממת ומרתקת.
האם כל זה היה קורה ללא מות ההורים והכניסה לפנימיה? או שכן או שלא, אבל כל אחד שם ואישיותו, לעיתים הנוירוטית, תמיד עם חוסר כזה או אחר, תמיד עם תחושת בדידות מעיקה.
האם הספר מדכדך ומדכא? לא. האם הוא מנחם? לא. האם ניתן לקחת ממנו משהו לחיים? כן, אם רוצים להתענג כמה שעות על ספר טוב.

ספר טוב. טוב מאוד אפילו, ולרגע חשבתי שלסקירה שלי כאן אין כבר מקום. כי כל מה שנכתב באתר מקיף ומדויק אז מה כבר אפשר להוסיף ? אולי רק להדגיש שלאובדן יש תקווה... וכי "החיים חזקים מהמוות" או לומר את זה בצורה אחרת "יש חיים אחרי המוות"....וזו כנראה הייתה גם הסיבה שבנדיקט בחר לכתוב את הרומן שלו בקולו של האח האמפתי יותר (הצעיר מבין שלושת היתומים), כשדרכו הוא מותח חוט דק של פיוס, ומושך אותו מתחילת הרומן ועד לסופו, ואותנו הקוראים הוא מצליח לשאת בין כל הצמתים בחייהם, בן אם השמחים או מלאי הצער, ברגישות ובתחושה שלבדידות יש תקווה, ושהיא לא חייבת להיתפס כ"גזרת גורל" .

רומן על חייה של משפחה אחת מגינה ומטפחת שברגע בלתי צפוי מתפרקת ומשנה את תוואי החיים של שלושת ילדיה. הדברים נמסרים לקוראים מתוך הזיכרון. ההווה מפנה את ראשו לעבר, וכידוע הזמן– כוחו לרכך ולפייס ולהכיל כל מכה שהחיים מנחיתים עלינו קטנה כגדולה. וגם צורת הכתיבה שאינה ליניארית משאירה לנו מרווחי נשימה – פסקי זמן נכונים- להשלים בעצמנו את מה שלא הוכבר בפרטים, לנשום במלוא הריאות בין פרק חיים אחד לשני .

אינני יודעת אבל אסוציאטיבית נזכרתי במרים פרץ האישה היקרה שאיבדה את שני בניה לאדמה הזו וגם את בעלה, ובכל זאת נשארה מחויכת ומלאת אהבה ורצון טוב ,והצליחה לפרוץ את מחסום השכול והדוי. ("הפכתי את יגוני לניגון חדש" ציטוט) וכשהיא התראיינה אצל אופירה וברקוביץ לפני כשבועיים, הייתי כבר בשלהי הקריאה, ואופס, המסר שלה הדהד לי דומה ...

יופי של כתיבה, כזו שאין בה רגע דל, ואחרי חודשים ארוכים שלא הצלחתי לסיים את הספרים שקראתי (יצירות מופת אגב...) צץ לו הסופר הזה, בנדיקט ולס, והצליח לשמחתי לטרוף את כל הקלפים .

מומלץ מומלץ מומלץ .

ואסיים בסיפור קטן מהתלמוד :

אחד החכמים היה בא לחתונה - היום שבו האדם הכי שמח- והוא היה שר לפני החתן והכלה : "ווי לן דה מיתנה" – הוי לנו שבסוף נמות. כששאלו אותו מדוע הוא מכניס אותם לדיכאון, הוא היה אומר: לא ולא ! הידיעה שבסוף נמות איננה דיכאון, אלא, אדרבא, היא זו שגורמת לנו שכול רגע יהיה בעל ערך " .....

״אני רוצה את ה-אוקולוס ריפט מתנה ליומולדת!״ הכריז בני בהתלהבות בעודי מטגנת שניצלים במטבח וכהרגלי מטבילה אותם במחבת מאוחר מדי, כשהשמן כבר רותח, מבעבע וחסר סבלנות. אני חייבת להתרכז שכן תנועה אחת לא נכונה, תעלה לי בכוויה בזרוע.
רוצה לראות את האוקולוס? אני עונה בתמיהה. למדתם סופסוף משהו משמעותי בהסטוריה?
הוא באמת מדהים, אני מסכימה. בפעם הראשונה שהבטתי למעלה הייתי מלאת פליאה.
מה?!? כבר יצא לך לשחק? אנל׳א מאמין איך לא אמרת לי? בחרת ברכבת הרים או בבית הרדוף?
וזהו. זה היה הרגע בו דעתי הוסחה.
הבטתי בבחור שכבר עובר אותי בראש וחצי ושאלתי: אתה מדבר על האוקולוס בפנתיאון של רומא, כן? המבט שלו הפך למשועמם תוך שניה. נו, באמת אמא! זה המכשיר הזה שמרכיבים על הראש ומשחקים בתלת מימד זוכרת? ההוא ששיחקתי בו, בקניון.
אאאאאה, אני עונה ותוך רגע אמירתי הופכת לאאאאאוץ׳, עוד פעם קפצו עלי נתזי שמן ונימרו הפעם את אזור הדֶקוֹלְטֶה שלי בצבעי ארגמן.
לעזאזל! סיננתי קללה, נדבר אח״כ טוב? הנח לי לסיים את הטיגון.
כבר מזמן קלטתי שיש סיכוי שילדיי דומים באופיים יותר לדוור מאשר לי וזה לא שהיה לי עמו רומן בשנים האחרונות: הם מתעבים קריאה, שונאים הסטוריה ושועטים קדימה לעבר העתיד באמצעות משחקי מחשב מתוחכמים וגאדג׳טים כמו ״אלכסה״ שעושה עבורם פעולות יומיומיות כמו השמעת מוסיקה, הדלקת אורות וטלוויזיה ואפילו שיחה קלילה אודות מזג האוויר ״והאם יצא לך להתאהב ברובוט?״ (תשובה: אני לא מבינה את השאלה, האם תוכל לחזור עליה?)אני מנסה לתת להם רקע לאהבותי, חלון לעבר שלי כדי שיבינו את מי שאני היום והם אוטמים אותו באמצעות רפרפות מדומיינות, מחשיכים לגמרי את האור הרך שבוקע ממנו.
כשביקרתי בפעם הראשונה בפנתיאון ברומא, הרגשתי כמו במנהרת הזמן של דאג וטוני.
סחרחורת קלה אחזה בי, הייתי מוקפת בצללים ואבן והכל היה אפור ומוחשך.
חזרתי אחורה לתקופה שבה הייתי ילדה בת שבע ונזכרתי לפתע בכל הדברים שקרו לי והיו הכי מתוקים בעולם.
אני נוגעת בעמודי השיש הקרים ומבטי מטפס גבוה גבוה עד לצוהר המעוגל שבבסיס הכיפה, האור הרך שבקע משם החזיר אותי למציאות וחייכתי לעצמי בסיפוק.
האוקולוס הינו חלון, צוהר, ״עין״ בלאטינית.
באמצעותו נכנס אור טבעי לחלל המקום ומשרה בו אווירה דרמטית, הסטורית וייחודית.
לכן אני כל כך אוהבת כנסיות ומנזרים, לא מטעמי דת אלא כמכונת זמן פרטית שלי.
אני שם והשער השמיימה תמיד פתוח לקחת אותי אחורה בזמן.
כשקראתי את ״על סוף הבדידות״ הרגשתי בפעם הראשונה כאילו צמחו לי כנפיים ואני עפה כמו ציפור אבל אחורה, לעבר עברי.
לא הייתי צריכה להיות במקום ספציפי ולו בכדי להריח את העבר, הצטרכתי אך לקרוא מילים וזה היה נפלא.
אני נוצרת זכרונות כמו ספרים, אוהבת ומטפחת אותם. כבר שנים שאני עסוקה בתחביב הזה ומשמח אותי לדעת שאינני היחידה.
הגיבור בעלילה, גם הוא נוסטלגי עד מאוד.
בעל זכרון מופתי וחד, הוא משמר את כל שעבר בחייו ומקרין את העבר על ההווה.
זה נשמע מלנכולי למדי אך בו זמנית גם מנחם.
ז׳יל, הבן הצעיר במשפחה ולו אח ואחות, יתום מהוריו וחסר נסיון והדרכה, חושף בפנינו את לבטיו, כאביו ודעותיו אודות החיים.
היתמות פערה בלבו חור גדול שעושה הרושם שלא ניתן למלא אך באמצעות סובביו, משפחתו וחבריו הוא מצליח להתגבר על המכשולים ולהמשיך הלאה בחייו.
כנותו של הסופר היא למעשה הצוהר, החלון הקטן בכנסייה, בתיבתו של נח.
המקור היחידי לאופטימיות ולקרן אור חלשה של שמש שמפזרת את הכאב והרוע.
אפילו כותר הרומן ״על סוף הבדידות״, אופטימי. על סוף ולא על סף.
על הקצה שלה, היכן שהיא מסתיימת ומתחילה תקופה אחרת, טובה יותר.

אני חושבת שכבר שנים לא קראתי יצירה כל כך נוגעת ללב, אמיתית ומכמירה.
גמעתי ממוארים ואוטוביוגרפיות, סופרים שחלב דמם ניכר בספריהם אך בכזאת מציאות מדומיינת עדיין לא נתקלתי.
ספר שהוא האוקולוס ריפט הראשון שלי, חוויה שלא תישכח.

למה עשו ערוץ במיוחד בשביל הטלנובלות? אני חושב אולי זה בגלל יש הרבה אנשים אוהבים את זה. אני מבין אותם אפילו שאני לא מסתכל. אני חושב יש משהו מנחם בזה. יש שמה הרבה צרות אבל בסוף הם נגמרות והם תמיד גומרים את זה יפה אז זה מחמם לך את הלב אפילו שאתה מסתכל על זה מהצד עם קצת לגלוג.

נזכרתי בזה בגלל שהסיפור פה בספר גם הוא יש בו הרבה טלנובלה. זה סיפור שמספר אותו אחד שההורים שלו הלכו בתאונה מתי שהיה ילד קטן והוא והאחים שלו שלחו אותם לגדול בפנימיה והסיפור זה על מה שקרה איתם כל החיים שלהם. אני אומר שזה כמו טלנובלה לא בגלל הסיפור שסיפור כזה אפשר לספר בהרבה דרכים. פשוט הסופר פה הוא מספר את זה עם כל המה שקוראים תובנות חיים שיש לו והוא לא נותן לך שתחשוב על זה בעצמך. במקום זה הוא אומר לך את זה בפנים וזה דברים יפים מה שהוא אומר יעני דברים כמו המשפטים ששמים לך בפייסבוק על איך אתה צריך לחיות את החיים שלך. הכל זה על פי רוב נכון אבל זה גם קיטש יעני ישר אתה רואה בראש שלך איך עושים על זה סרט ואתה יודע בדיוק להגיד איפה ישמעו את כל האלה באולם מוציאים את הטישו שלהם בשביל שלא יראו את הדמעות שלהם.

בגלל שזה ככה אז גם אני התרגשתי שאני מודה שאני כמו רוב הבני אדם אז גם אני מתרגש מהדברים האלה אבל בתור ספר זה לא מי יודע מה. זה בגלל שאתה מרגיש לא כמו בפגישה אישית שלך עם עצמך שזה מה שאני אוהב בספרים. פה אתה מרגיש כאילו הלכת לאירוע שיש בו הרבה אנשים ואישית אני פחות עף על זה.