ביקורת ספרותית על על סוף הבדידות מאת בנדיקט וֶלְס
ספר מעולה

---

עולם כמנהגו נוהג. אהבות, שמחות, ואסונות חוזרים על עצמם במין מעגל קסמים. ניתן לחפש מזור בשמיים, בכוכבים המנצנצים, אולם לעיתים היקום שווה נפש, ולעיתים זה מנחם עד אין קץ.

הרומן מגולל את סיפורם של שלושה אחים, שמתייתמים מהוריהם. הסיפור מלווה את התמודדתם עם הבדידות שהחיים הותירו בהם.

העולם החיצוני ברומן יפהפה, מבריק ונטול פגמים. הלכלוך – הבדידות, היגון והפחד, חבויים בפנים.
בספרו של ולס, אף מילה לא מיותרת. כל מילה במקום, בדיוק גרמני. ולס מתמסר לדיאלוג עם הטבע, בתיאורים מדויקים, מלאים ונקיים.

מערכת היחסים הנרקמת בין ז'יל ואלווה לעיני בעלה, טמנה בחובה דילמה מוסרית שז'יל לדעתי כשל בה. אולם, בהמשך זה חנן את עצמו בכך שסייע לאחרון לגאול את עצמו מייסוריו (מעשה הרואי בעיניי).
הרומן מדגיש כיצד אירועים מקריים או משפטים שנאמרים באגביות, נצרבים בזיכרון ומעצבים את החיים.

רוב הספר מתרחש בשעת דמדומים או אור שמפציע מהאפלה. כמו פילם מטושטש, שטרם התפתח, הרומן נע בין אור וצל עד שלבסוף מתבהר.

מגרעה אחת לטעמי ביצירה הייתה חוסר האמינות בכך שזוג נשוי המכיר זה את זה כביכול על בוריו, יכול באותה נשימה שלא להכיר את ההיסטוריה האישית. אני מבין שישנם סודות שנלקחים לקבר, אולם זה לא היה המקרה לדידי. מאידך אציין, כי נהניתי מכך שהסודות לא נגלים גם אלינו הקוראים.

מספר פעמים בפרק, מודגשות מילים לטובת העברת נימה או חשיבות רעיון. לטעמי ולס אינו זקוק לעזרים אלו.
כריכת הספר תואמת להפליא את תוכנו.

אנחנו נולדים כבצק גולמי. רק כשאנו נחשפים לסביבה אנו אט אט מתגבשים. אולם כבר אז, כשנולדנו, היה בסיס שמהווה בעצם את כל מהותנו. חלק טבוע שלא ישתנה לא משנה כיצד יתגלגלו החיים. כדי לגלות אותו, עלינו להשיל מעלינו כל פיסת חיים שדבקה בנו. להיוותר חסרי כל כדי לראות את האמת הגדולה.

מה ההבדל בין חלום ומציאות, אם בעוד מיליארד שנה, איש לא יזכור את שניהם. רשאי אני להפריך את הספקות בדבר אמיתות חלומותיי?

תהיתי אם שם הספר אופטימי או פסימי, והתרציתי מהתשובה.

ממליץ בחום לחפש את השירים המצוינים ברומן. אחד מהם (Moon River) הוא חלק בלתי נפרד ממנו, ומהתרגשותי מהסיפור.

ספר שעוזר להשלים עם החיים ועם המוות,
גאל אותי מעול נפשי,

חמישה כוכבים זוהרים.

» ביקורות נוספות של אור שהם
» ביקורות נוספות על על סוף הבדידות