ביקורת ספרותית על על סוף הבדידות מאת בנדיקט וֶלְס
ספר טוב

---

הספר משך את תשומת לבי בגלל השם יוצא הדופן שלו. אם זה היה "עד סוף הבדידות" או "על סף הבדידות" זה היה מתקבל על הדעת, אבל "על סוף הבדידות"? חיפשתי את שם הספר באנגלית, אבל מסתבר שהוא תורגם מגרמנית והשם המקורי המופיע בפתח הספר כתוב בגרמנית. אז עד שאני אלמד גרמנית, הסברה שהעליתי היא שהשם הוא "על סוף הבדידות" כשה- "על" היא במובן של about. אם לזה התכוון המשורר (כלומר, הסופר), השם מגניב לחלוטין, לדעתי.

הספר נמנה על ז'אנר הסיפורים המשפחתיים, והוא עוסק ביחסים בין אחים, בקשרי דם ובמידה שבה הם מחזיקים מעמד בעתות משבר. הסיפור עצמו עצוב: שני ההורים נהרגים בתאונת דרכים ושלושת הילדים נשלחים לפנימיה, בה הם מנסים לפתוח בחיים חדשים. ז'יל, האח הצעיר נותר בבדידותו (בדידות והצורך באהבה הם נושאים מרכזיים שהספר נוגע בהם), האח מרטי משקיע את כל כולו בלימודים ואילו האחות ליז נוהגת בדרך אחרת ומנסה לנצל ולמצות את החיים עד תומם, כשהיא חווה חיי נעורים סוערים והרפתקניים.

הספר מלא בהגיגים פילוסופיים, אבל יחד עם זאת הוא גם אמוציונלי בצורה קצת מוגזמת וניכר שהסופר מנסה לפרוט על נימי הרגש של הקורא ולכבוש אותו בכך. זהו לדעתי החיסרון הבולט של הספר הזה.

הספר כתוב אמנם בצורה קולחת, אבל הקריאה בו עברה עלי לאיטה. גמעתי אותו בלגימות קצרות וקטנות, כמו שלוגמים קפה חם או מרק לוהט. גמעתי אך לא דמעתי, למרות שניכר שהסופר התכוון לכך עם עודף הרגשנות שמלווה את הספר.

האם הספר מכיל יסודות אוטוביוגרפיים? הסופר מקדיש את הספר לאחותו, ולי נראה שהספר היפה (עם כי לא חף מבעיות) הזה מבוסס לא מעט על אירועים מחיי הסופר.

» ביקורות נוספות של יונתן בן
» ביקורות נוספות על על סוף הבדידות