ביקורת ספרותית על על סוף הבדידות מאת בנדיקט וֶלְס
ספר מעולה

---

אני קוראת את הספר בשקיקה, מתמכרת לתחושה שהספר משתלט עלי, יוצר בי אווירה. מנתקת את עצמי מהחלל הקיומי של פוליטיקה, בית, לימודים, עבודה, חגים, מלחמות, ופתאום יש רק את ההוויה של הספר. הרגע שאתה מחובר ושום דבר מבחוץ לא מורשה להיכנס. המילים חודרות, הומות ושוקטות, רוקדות, מנגנות. הכל מאוד רגיש, אז בעדינות מציירת דמויות בראש ומדי פעם בעת הקריאה אני נזרקת במחשבות לפלאשבקים של תמונות חיות מהחיים שלי במקביל לעלילה. כמו אלבום פתוח לרווחה. אבא מלמד אותי לשחות, אמא מבשלת לנו בבוקר לפני עבודה, אני ואחי הקטן בים, דגיגונים בעין פשחה ואני מפחדת לדרוך. חברה דרכה על קיפוד ים בסיני ובכתה מכאב. ג'ינס עם רקמה שלי של סמל השלום, מי ומה היו כל עולמי. מתי אנחנו זוכרים מה להכניס וכמה. מתי אנחנו מנציחים תמונה שתיצרב לנצח או פשוט מוחקים.

ולס ברומן מרגש מכניס אותנו דרך הדלת הקדמית של משפחה מרתקת ממנכן. הוא אינו מפספס שום זווית , נותן למצלמת המילים שלו דרור. וגם אם החגיגה שם דיכאונית שמחה או בלתי אפשרית הוא עדיין שם לנו את הכל על השולחן. העקיצות והעלבות אחד של השני, האהבה הגדולה בין שלושת האחים. הפסטורלה של הבית שבנו לעצמם כשלכל אחד היה תפקיד שגילם. כמו אצל רובנו. הרומן נותן במה לפחד הגדול מהריק, מהבדידות , מדליק נורות של עצב והתמודדות עם אלצהיימר. יש פה מוות מסרטן או מוות בכלל כי כמו בחיים יש תנודות של הישרדות ומי שמנצח שורד. כמו ברולטה רוסית. העיקר להגיע לקו הסיום בראש צלול.

העלילה מתהפכת כמה וכמה פעמים, גלגולים שונים של אותה משפחה. המספר הוא ג'יל בן הזקונים, הוא המספר והמתעד את הטרגדיה שפקדה את המשפחה ואיך כל אחד מהאחים נזרק למקום אחר וניסה למצוא שוב את האור שאיחד פעם את חייהם. בין היתר מתוארים חיי הפנימייה ומי החברים שנשארו. מי מהאחים חי על הקצה ומי הצליח להתרומם. ספר באמת רגיש שקוראים בנשימה אחת.

ועכשיו שסיימתי את הספר עולים בי כל מני מחשבות של מינונים נכונים ותהיות של הנפש. איך כבני אדם אנחנו קודם כל לבד ואחר כך ביחד. ואיך אנחנו מוצאים את הלבד בביחד. ומי בכלל יכול לנבא כשאנחנו קטנים מי יתמוטט מהחיים ומי ישיר סולו עד הסוף. אילו תמונות מהחיים מרכיבות אותנו. ועושות אותנו למי שאנחנו.

לרוץ לקרוא.

» ביקורות נוספות של חני
» ביקורות נוספות על על סוף הבדידות