ביקורת ספרותית על על סוף הבדידות מאת בנדיקט וֶלְס
ספר טוב

---

#
אחים זה מונח המקפל בתוכו כל כך הרבה. כשאנחנו ילדים אנחנו רבים. נלחמים בהם בשצף קצף. מייחלים לפעמים שהאח/ות לא היו – ויכולנו להישאר לבד לבד, רק עם אבא ואמא, לקבל הכל לעצמנו בלי להתחלק. אחר כך אנחנו מתבגרים: כבר לא רבים אבל החשיבות של האח/ים (וגם של אבא ואמא...) הרבה יותר קטנה. ואנחנו עסוקים כל כך שלא תמיד זוכרים שיש לנו אח/ים. ואחר כך – כשמבוגרים – אם יש לנו מזל, מתוך הגולם שהוא "אח/ות שלי" נולד מישהו שהוא הכי קרוב, שלא צריך להסביר לו בהרבה מלים איך אתה מרגיש, כי הוא יודע. הוא היה שם כשנלחמתם, הוא חלק ממך.

אהבה היא הרגש אליו אנחנו הכי כמהים כל חיינו. שימו לב – זה אינו הרגש שמרגישים הכי הרבה. חלק מהרגשות עולים עליו במספר הפעמים שאדם חש אותם: כעס, לדוגמה, או הרגשת אשם ואפילו קנאה. אלה רגשות שאנשים מרבים לחוש, כנראה יותר מאהבה, אבל מן הסתם לא יכתבו עליהם שירים. אבל לאהבה אנחנו שואפים. אותה אנחנו מחפשים כל חיינו ומעצבים את עצמינו בדמותה.

אלה שני הנושאים בהם דן הספר הזה. ולס הוא סופר גרמני יליד 1984, שזה ספרו הרביעי. הספר תורגם למספר שפות וזכה לאהדה ולפרסים. הוא כתוב רהוט ומעניין, גורם לקורא להמשיך לקרוא בעניין את סיפור המשפחה.
כשקראתי לא שמתי לב שהספר מספר סיפור שאינו חורג במאום מהקונסנזוס סביב הנושאים שהוא מעלה. שהפתרונות שמצא הסופר עושים לך נעים, למרות שאתה יודע שבעולם האמיתי קשה למצוא כל כך הרבה פתיחות, אהדה ותמיכה, שלא לומר אהבה. ואתה גם יודע שאנשים במציאות מתייחסים לאובדנם בדרכים פחות פילוסופיות ויותר רגשיות מהמתואר בספר הרציונלי הזה. נראה לי שקוראים רגשנים ישמחו לאמץ את הספר, כי כך צריכה להיות משפחה, וכך צריכה להיראות אהבה. והמציאות? בשביל להתרחק ממנה יש ספרים, לא?

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על על סוף הבדידות