קורונה. בואו נדבר על זה שנייה. זוכרים שהיתה פה קורונה? פעם, מזמן? נכון שהיו דברים קשוחים יותר מאז, אבל בזמנו זה היה נראה כמו סוג של סוף העולם. דלקת ריאות דו צדדית, קשישים חולים, אנשים בבידוד, ריחוק חברתי, חקירה אפידימיולוגית, כפפות, מסכות, בדיקות, סגרים, חיסונים, תו ירוק וכך הלאה. היה הרבה עניין באותו זמן. אפילו יש לי בבית ספל שכתוב עליו "מורה זה שרד את שנת תש"פ" שזה חמוד לומר כי מאז היו לפחות 3 שנים אחרות שהיו קשות בהרבה. אבל כאמור, אז חשבנו שזה סוף העולם. כמה ספרים פוסט קורונה יש? לדעתי לא הרבה. המשבר הכלכלי של 2008 הנפיק הרבה ספרות, בסוגות שונות, אבל הקורונה משום מה עברה די בשקט. בעצם אני לא יודעת. תתקנו אותי אם אני טועה.

זה ספר של עולם קורונה. או לפחות לאור ההשפעות שלה. המגפה והווירוס חוזרים לבקר שוב ושוב, עם עבודה מרחוק, הגבלת טיסות, מסכות, ועוד איזכורים שונים. בתוך העולם הזה ג'ק גיבינס הוא סופר מובטל. כן, לינווד ברקלי אוהב לכתוב על קבלני שיפוצים, מוכרי מכוניות, מורות של כיתה ד', בעלי מוסכים, טכנאי טלווזיות ודומיהם, אבל לפעמים הוא כותב על סופרים. אז ג'ק הוא סופר, הוא מובטל כי אחרי שהוציא לאור שני ספרים תחת שם בדוי, הוצאות הספרים דוחות את ספרו השלישי, מה שגם מדכא אותו מאוד. חוץ מזה יש לג'ק חברה עיתונאית חטטנית וסקרנית ושמה לאנה, אבא חורג שמשקיע במיזמים כושלים ושמו ארל, ואב אמיתי ששמו מייקל שנטש אותו יום אחד לטובת התוכנית להגנת עדים. וכך הסיפור מתחיל כשהסוכן של ג'ק מביא לו הצעת עבודה מוזרה מאוד מטעם התוכנית להגנת עדים, ובמקביל החברה שלו לארה מתחילה לחקור שתי התאבדויות מוזרות מאוד בסביבה, אחת של שופט ואחת של רופאה.

כתבתי הרבה על לינווד ברקלי, כולל סקירה אחת ארוכה ומקיפה שמזהה תבניות בכתיבה שלו. אז זה לא ספר מהתבנית הרגילה בה הורה למתבגר, קצת פרנואיד וחששן, אחד שעוסק בעבודת כפיים או עבודת צווארון לבן בהכנסה בינונית מתגלגל בעל כורחו לעלילה שיש בה הרבה מאוד פשע ותחכום מעל לכוחותיו. אבל זה כן ספר שמנסה לחזור על תבנית אחרת, זו של "בלי לומר שלום" המוצלח. אבל הספר הזה פחות מוצלח, קצת מאולץ ותפור בתפרים גסים מדי כך שפתרון התעלומה בולט למרחוק ולא מאוד מותח. נראה לי שאפשר לוותר.

ביקורות רבות באתר על הספר הזה עד כדי שיצרו סקרנות ולו רק בגלל העטיפה הבולטת שלו. אלא שאני לא נוהגת לקנות ספרים, ועכשיו לרגל שבוע הספר העברי ליקטתי בספריית הרחוב את הטרילוגיה כולה, במצב חדש-חדיש לחלוטין כאילו לא נגעה בו יד אדם. יתכן שגם ספריות רחוב הן סוג של ביקורת אינדיקטיבית על ספרים, למשל אותם אלה שדפדפו בהם חזור ודפדף ונזנחים משומשים עד מרוטים לגמרי, או אותם רבי מכר לדקה שנקנים בשל צו האופנה או האטרקטיביות החיצונית וסופם שמדפדפים בהם קצת פה ושם ואחר כך מחליטים שאין טעם לקרוא מהחל ועד כלה.

אז זה מותחן, מהסוג הבלשי, והוא ספרדי. כבר היו לנו הרבה בריטים, ואמריקאים. עושה רושם שצלחנו את הגל השבדי או לפחות את רובו, ועכשיו זה ספר מתח ספרדי. ג'ון גוטיירז הוא שוטר די בינוני וקצת שלומיאל. הוא מפשל, שאת זה היה אפשר להחליק כי זו היתה פשלה שמקורה בטוב לב בסיסי, אלא שהיא גם התגלתה וגם צולמה והופצה ועכשיו יש לו הצעה שאי אפשר לסרב לה. הוא מושעה מהמשטרה ומוצמד לאחת, אנטוניה סקוט, שיש לה מגה-מוח מחונן להפליא, האישה הכי חכמה בעולם, ואישיות שבורה לחלוטין. זה פרוייקט "מלכה אדומה", פיענוח פשעים שאף אחד אחר לא מצליח לפתור. בדרך כלל אין צורך בשירותיה של הגברת סקוט, וזה בגלל שרוב הפושעים הם אנשים די טפשים, מונעים באימפולסיביות ומשאירים אחריהם עקבות, אבל כשזה לא קורה מגייסים אותה למשימה. והפעם זה קורה לתעשיין עשיר. בן מת בסצנה מצויירת להפליא, בת נחטפת אבל בלי בקשת כופר, והטיפול בכל אלה צריך להעשות רחוק מכל עין תקשורתית שהיא.

יש בעיה לכותב ספרי הבלשים מאז ימי שרלוק הולמס ועד היום, והיא איך להציג את בינתו המופלאה של הבלש הגאון בלי להוציא את קורא הספר מדי טיפש כי באופן מסורתי הספרים נכתבים בדרך שבה העלילה נגלית לעיני הקורא שניים או שלושה עמודים לפני שהבלש עצמו מפענח. אם זה לא יהיה ככה אז לא יהיה מעניין ומאחר שזה כן ככה קצת קשה לעמוד על תבונתו המזהירה של הבלש. מה שעושים הרבה סופרים, מאז ימי שרלוק הולמס ועד הלום, זה להצמיד דוקטור ווטסון כזה, איש בעל תבונה סבירה שיציג את ההיקשים של האדם הסביר, ולמולם את פיענוח הפשע המזהיר של הבלש, ובא לפתרון גואל. ג'ון גוטיירז השלומיאל, הומו שמן (סליחה, מוצק) בעל לב הזהב שגר עם אמא ומפשל פעם אחר פעם הוא בדיוק האיש המתאים כאן.

יש בעיה גדולה מזו לכותב ספרים שאינו חכם במיוחד שצריך לתאר דמות נורא נורא נורא חכמה. אבל הוא לא יכול לתאר את החוכמה שלה כי הוא כאמור לא מאוד חכם. אז בואו נעשה קצת סדר: חכמה לא שווה זיכרון חזק. בן אדם יכול לזכור הרבה מאוד דברים גם בלי להיות ממש חכם. גם ללמוד בלאק ג'ק בתוך שמונה עשרה דקות של נסיעה זה לא מרשים, כל עוד לא הצגת את מהלכי המשחק, גם לפתור חידות זה לא בהכרח מוכיח על חכמה. בקצרה: מתוך הספר הזה לא התרשמתי מבינתה המרשימה של גברת סקוט, מה גם שהיא נופלת בפח לא פעם ולא פעמיים. נכון שחלק מהנפילות הן אשמת השותף שלה ג'ון, ועדיין. רוצים לתאר דמות חכמה? אני הכי אשמח. לא מספיק לכתוב על זה, צריך להמחיש את זה.

חוץ מהבעיה הקטנה הזאת, הספר כתוב עם הרבה מאוד חן, עם חוש הומור טוב, ועם קצב סביר, כך שלא סבלתי מהקריאה ואני גם אמשיך לשני האחרים. עם זאת ההייפ הגדול שהיה סביבו בזמנו נראה לי קצת מוגזם.

יום 4 במאי 1891 הוא תאריך משמעותי לחובבי הבלש המיתולוגי שרלוק הולמס. ביום הזה יצא הולמס למאבק ברשע האולטימטיבי ומצא את מותו במפלי רייכנבאך האימתניים. ארתור קונן דויל יצר את הסצנה הבלתי נשכחת הזאת כדי לסיים באופן סופי ומוחלט את עלילותיו של הגיבור שיצר שגדל מכפי כוחו והשתלט על זמנו הפנוי של יוצרו שבסך הכל רצה להרוויח קצת כסף ולהתפנות לכתיבת המונוגרפיות היקרות שלו. אלא שקהל הקוראים של קונן דויל חשב אחרת, ולאחר מחאות רבות לא היתו לו ברירה אלא להשיב את שרלוק הולמס לחיים. תחילה זה לא היה ממש לחיים אלא סוג של זכרונות של ווטסון מתקופה מוקדמת יותר, אבל לבסוף הולמס חזר והסביר לקוראים בדרך מפותלת איך הצליח להינצל, להחזיק את עצמו תלוי על בלימה ולצאת ממקום של מוות וודאי.

ספר מספר 14 בסדרת ג'ק ריצ'ר של לי צ'יילד נקרא 61 שעות והוא מסתיים בפיצוץ בתוך בונקר אטומי שלא ברור איך הגיבור ריצ'ר יוצא ממנו בחיים. אבל הוא יוצא והספר הזה הוא ספר ההמשך. אמנם הזרועות שלו כואבות מאוד, לפחות עד שהוא מוצא רופא שיזריק לו משהו פנימה, אבל הוא איתנו, חי וקיים, מגיע לנברסקה בטרמפים בדרך לוירג'יניה שם הוא עתיד לפגוש את סוזן טרנר. אבל בינתיים יש קצת בעיות בנברסקה.

לפני שכתבתי את הסקירה הזאת חזרתי לקרוא את כל שש עשרה הסקירות שכתבתי על ספרים אחרים בסדרה. ואני תמיד קצת צינית בנוגע לדמות הנווד במרכז הסדרה, איש גדול שאין לו מה להפסיד שבא לעזרתם של אנשים קטנים שיש להם מה להפסיד. זה לא כלל הספרים ככה ויש חריגות, אבל זו תבנית יחסית קבועה. וכמו שיו לורי כתב בתגובה למבקרת של התבניתיות בפרקי הסדרה "האוס" הסיבה שיש תבניות בספרות או בכלל, זה שהן עובדות. אם התעלומה לא תיפתר או אם הנווד יחליט לעסוק בענייניו האישיים ולהמשיך הלאה, זה מציאותי אבל אין בזה שום אקשן ושום מתח ולא יהיו קוראים. וזה מה שיש כאן. מי שמגיע לספר מספר חמש עשרה כבר יודע מה הוא מחפש ומה הוא מצפה למצוא בספר, ולכן הציניות לא במקומה. נכון שחלק מהדברים צפויים, וחלק מהספרים חלשים יותר או פחות, ועדיין גדולתו של צ'יילד היא בפרטים, בתיאורים הקטנים של מיקום, זווית, תאורה, צל, עיתוי, זמן, כלי נשק וטכניקות לחימה. וכן, יש הרבה לחימה.

אז מה קורה בנברסקה? כבר במוטל ריצ'ר מבין שיש כאן בעיה, כי האדם השני שנמצא איתו בבר הוא הרופא האיזורי, הוא שיכור כמעט לגמרי ומסרב לטפל בפנייה של אישה מוכה. בהדרגה מתגלה לריצ'ר הסקרן והחטטן שכל הקהילה הזאת של חוואים בנברסקה, מתנהגת כמו אנשים מוכים, תחת השבט והאגרוף של משפחת דנקן, משפחה שיש לה עסק משאיות הובלה והיא למעשה המשנע היחידי של תוצרי החקלאות של האיזור. כך שכל מי שמרים ראש ואומר מילה נענש. תחילה באי הסעת התוצרת שלו מה שגורם בעיה כלכלית, ולאחר מכן במיני עונשים פיזיים בחסות קבוצה של עשרה בריונים גדולים, שחקני פוטבול לשעבר. המשטרה הקרובה היא במרחק מאה קילומטרים ובלתי מעוניינת בעליל להיכנס לעבי הקורה. בעלילת משנה מספרת לו המנקה של המוטל, אישה בת שישים ושמה דורותי קו על העלמה של ילדה בת שמונה, אי אז לפני עשרים וחמש שנה, גם זה בחסות משפחת דנקן, אם כי איש לא יכול להוכיח. ג'ק המסור נחלץ לטובת התושבים, וזה למרות שהם מנסים להוריד אותו מזה, כי הם מפחדים מדי, ובסופו של דבר מגלה מה באמת הובילה המאפיה של דנקן תחת החסות של חברת משאיות. זה גם מערב אותו במזימות בינלאומיות, כאלה שמשפחת דנקן היתה רק חלק אחד משרשרת אספקה של מוצרים מתחת לחוק.

ג'ק כהרגלו נוטה לטובת הטובים, ובעיקר הטובות, נעזר בהרבה קפה ואוכל עתיר שומן, מעט נכסים עלי אדמות ומעט מקלחות, והרבה טכניקות לחימה, פוצע את כל הבריונים, הורג את הרעים ומשחרר את הקהילה מאימת המשפחה האלימה, לא לפני שהוא מצליח לשבור את האף שלו, ולנסוע המון בכלי רכב מגוונים, וזאת למרות שבכמה וכמה ספרים נכתב עד כמה הטמפרמנט הנוודי שלו לא מותאם לנהיגה.

ציוניות בצד, הפסקתי באמצע "פרוייקט מלכה אדומה" כדי לקרוא את הספר הזה מכריכה לכריכה, הוא אכן עונה לציפיות ושווה קריאה.

אני אגיד כבר מהתחלה שלא קראתי את כל הספר, הגעתי בערך עד עמוד 400, שזה אומר שלושה רבעים ממנו. הסיבה שלא קראתי את הכל היא שזה ספר שהתחלתי בשבת כשהייתי בבית הוריי, וזה חלק מפרוייקט קבוע שאני עושה אצלם, וזה לעורר לחיים את הספרים הרדומים שאף אחד לא חושב לגעת בהם. זה היה הספר השני שקראתי באותה שבת, ואז היא פשוט נגמרה לפני הספר והשארתי אותו שם.

יצחק קומר הוא ציוני, גר בבית הוריו בגליציה ותורם לציונות, ואז מחליט לעזוב הכל ולעלות ארצה כדי להצטרף לכוחות העבודה. כן, אנחנו בראשית המאה העשרים ויצחק הוא חלק ממה שקרוי "העליה השנייה". לאחר טלטולי הדרך הוא מגיע ליפו, ומשם עובר למושבות היהודיות. הוא מנסה להתפרנס בתור פועל בחקלאות, מה שלא הולך, ומכאן לשם יוצא שהוא הופך להיות צבע. באחד הימים הוא פוגש את רבינוביץ', מתחבר איתו, עובר בעקבותיו ליפו ומתאהב בסוניה צווירינג. איזו סוניה? החברה של רבינוביץ' כמובן. רבינוביץ' לא כועס כי הוא כבר לא שם, הוא נסע לחו"ל ומנסה להצליח שם. אבל כאן עוד לא תמו תלאותיו של יצחק ידידנו, כי הוא עובר לירושלים, מוצא גם שם בחורה כלבבו, ואז נע ונד בין ירושלים ובין יפו במה שהוא גם ממשי וגם סימבולי. ולא נשכח את הכלב, זה שכתבו עליו "כלב" אבל הפוך ובשגיאות כתיב כך שהוא למעשה בלק, ולדעתי הוא האישיות הכלבית הראשונה בספרות העברית.

הפער בין תל אביב וירושלים, או בין יפו וירושלים, בין היישוב החדש, החלוצי והמתברגן ובין היישוב הישן שומר המסורת וחי על כספי חלוקה, הוא למעשה המוקד של הספר הזה. קומר ("זה שהגיע") לא החלטי בבחירות שלו לכאן או לכאן ולכן הוא קרוע. החילוניות העובדת טובה לו, אבל לא ממש, וגם הדתיות מעוררת אצלו ייסורי מצפון. הוא רוצה לשלב גם וגם אבל לא יודע איך. חלק מהדברים הם בחלום שלו, כי סוניה למשל זרקה אותו והוא רק לא ממש מבין את זה. הסיפור מובן על פי פשוטו אבל הוא כמובן גם אנלוגיה לתחיית העם בארצו, וגם סוג של סטירה על הדמויות המופיעות בו. הדמויות מתוארות בצורה סטריאוטיפית, וזה מובלט בשמות שנבחרו ("עסקנצ'יק"). הרבה עקיצות נשלחות מעטו של עגנון לסופרים ולמשוררים של התקופה, חלקם מוזכרים בשמותיהם המוכרים, ואת חלקם לא זיהיתי כך שאני מניחה שאלה שמות כיסוי לדמויות מוכרות אחרות. עגנון מאוד טוב בסרקזם וסאטירה.

שוב אומר מה שאמרתי פעם - הפורטה של עגנון הוא הסיפורים הקצרים. הנובלות בסדר, אבל הרומנים יחסית חלשים. הוא כותב מאוד יפה בשפה העגנונית העשירה כל פסקה וכל פרק בנפרד, אבל נראה שהוא קצת מתעייף כשצריך לחבר את כל הדברים האלה יחד. עם כל זאת אהבתי את הספר, והוא גם מאיר צד מעניין בסדרת "נצחיה קוראת ציונות" שלי. אם חשבנו שהשסע בעם התחיל בשנים האחרונות, תחשבו שוב.

אקדח במערכה הראשונה, מספר לנו צ'כוב, חייב לירות במערכה השלישית. זה עיקרון בסיסי בבניית מתח, ונכון שמאז שברו אותו שוב ושוב, אנחנו עדיין חושבים בתבנית הזאת, בעיקר בספרי מתח. יש אלמנטים שנוכחותם בתחילת הספר בונה ציפיות כך שהם יהיו חלק מפיענוח הפשע. תמיד חייב להיות פשע, כמובן, וחייב להיות בלש מפענח. אחרת אין לנו ספר.

מעשה בפלסטיקאי בעל מוניטין שעושה את הניתוחים שלו בשני מקומות שונים. הראשון הוא בתוך העיר, והעיר היא לונדון כמובן. המקום השני הוא אחוזה כפרית עתיקה. האחוזה נמצאת בבעלות המנתח, אבל אינה ירושה משפחתית לאורך דורות אלא אחת כזו שהוא רכש מיורשים שירדו מנכסיהם, וכן, זו אחוזה שיש בה מעגל אבנים עתיק, אחוזה מהסוג הזה. למה לעשות ניתוחים פלסטיים באחוזה מבודדת? ובכן, כדי לשמור על פרטיות למי שמעוניין. אולי יש גם סיבות אחרות. ויום אחד הפציינטית היא רודה גרדווין. לרודה יש צלקת עמוקה בפנים שלה, כך שיש לה סיבה טובה לניתוח. ועם זאת בואה מעלה הרבה שאלות וגם הרבה התנגדויות. האם הניתוח קשור לכך שרודה היא עיתונאית חוקרת? למה היא מעוניינת בניתוח דווקא באחוזת שברל? למה היא מחכה שלושים וארבע שנים לפני שהיא עושה ניתוח משמעותי שכזה? ומה קרה ליחסים בינה ובין אמא שלה? ו

הספר הוא כמובן ספר מתח, אבל את הבלש הנודע, הגיבור הקבוע של פ"ד ג'יימס, אנחנו פוגשים רק אחרי מאה עמודים, בתחילת החלק השני של הספר. הוא בדיוק נמצא בפגישה אצל חמיו לעתיד, שכן הבלש החביב הגיע עד ספר 14 בסדרה כדי להתמסד ולהכניס את עצמו בברית הנישואים. האם החלק הראשון חשוב לעלילת הספר? זו שאלה טובה, ולתחושתי כספר מתח הוא היה עומד בפני עצמו גם בלי החלק הראשון שלו. כלומר אין מידע שחשוב לעלילה ומופיע בחלק הראשון שלא חוזרים עליו בהמשך. ויש גם כמה חלקים שלא חשובים לעלילה הבלשית ומופיעים בחלק הראשון וגם בהמשך. ליתר דיוק - רודה מתה, ובצורה אלימה באותה אחוזת שברל ציורית וסימפטית למראה, ומסתבר בדיעבד שהיו לה הרבה אויבים. וזה קלאסי "הרצח בחדר הסגור" כי כולם נאשמים פוטנציאליים ורק צריך למצוא מי באמת עשה את זה. אחר כך קורה עוד פשע, ועוד, והצוות של דלגליש חוקר את כולם. אבל אני מצטערת לדווח שזה פשוט לא יוצא מעניין. הספר איטי מדי , יש בו פחות מדי הפתעות, הדמויות לא-נחמדות כל אחת בדרכה, והם מסתעפות לעלילות משנה שאפילו לא מפריעות לעלילה הראשית או שותלות רמזים מטעים. יש אקדחים, ומותר שכמה מהם לא יירו, כי זה חלק מהז'אנר. כשאף אחד מהם לא יורה, זה באמת לא מאוד מעניין.
ומזל טוב לאדם דלגליש!

"החלמתו בבית עודנה ארוכה. יושב וקורא ספרים ומסמן בהם סימנים בעיפרון. אמציה מתבונן בו וחושב שאולי זה הדבר המפריד בין שני הדורות: דור האנשים המסמנים בעפרון בספרים תוך כדי קריאה, וכאלה שאינם מסמנים."

צריך ללמוד לקרוא בין השורות של המלצות הכריכה האחורית על הספר. אם כתוב משהו כמו "עלילה פנורמית" והספר עצמו דק-דקיק, תבינו שזה יהיה אחד מהשניים - או עלילה, או פנורמה. אין מספיק מילים לשניהם גם יחד. אם יש עלילה, היא תהיה צנומה למדי. אם יש פנורמה, כלומר תיאור מילולי עשיר של דמויות, נופים ואווירה, אז הם יתפסו את המקום של העלילה, ואין מה לעשות נגד זה.

לקחתי את הספר מליקוט ספריות הרחוב של אחותי. לשולמית הראבן אני רוחשת טובה מאז הספר "אני אוהב להריח" שהכרתי בילדותי ועוד יותר בהיותה אמא של הסופרת גיל הראבן על כן, אף על פי שהספר נראה הרוס למדי, כזה שדפיו ספגו רטיבות פה ושם ואז התייבשו, לקחתי אותו כדי לקרוא. מעשה בשתי משפחות ובירושלים מנדטורית אחת. משפחת אמריליו, מאוחר יותר אמיר, מייצגת את הצד הספרדי, הס"טי, הוותיק בירושלים, והספר מתאר אותם למשך כמה דורות. לצידם נמצא הדוקטור היינץ ברזל או בימבי, הייקה שהגיע מגרמניה והוא נועץ את דגלו בירושלים, מרפא בה חולים, מוצא בה את בת הזוג שלו חולדה, מקים משפחה, ואז עוד מביא את אימו כדי לחלץ אותה בזמן מציפורני הנאצים. מה שקורה להם זה החיים, אבל הם חיים בירושלים, והתיאורים שם של דרך החיים בעיר טרם קום המדינה, מבנה הבתים, השכונה, המקצועות של האנשים, הדרך שבה דיברו, השכנים, והפוליטיקה. כי אי אפשר לחמוק מפוליטיקה בכתיבה על העיר הזאת.

"חכם אמיריליו ארז ויצא. הבית באמת קיבל צביון של בית נשים, שאין רגל גבר דורכת בו. יותר מדי נקי היה, יותר מדי מצוחצח, מעומלן, כל הרהיטים ממורטים ואסור להניח עליהם אצבע, התריסים מוגפים מפני האבק, ואסור להזיז שרפרף אחד ממקומו. החדר המרכזי, הגדול, נעשה מעין חדר תצוגה, שאין אנשים חיים בו, לפי שלא היה כמעט מנוצל. גרסיה מירקה ומירטה אותו מכל שריד של זיעה, אבק, קולות רמים, נוכחות, חיים. הכניסה אהילים סרוגים ורודים, תפרה תחרים בווילונות, כיסתה את הריהוט בכיסויים של בד, העמידה מיני עציצים שצמחיהם ספק חיים בחשאי ספק יבשים כמין אלמוות, ולא נחה דעתה עד שקשרה את המצעים בארונות בסרטים סגולים, עד שהטמינה נפטלין בכל הפינות, וכמה חדרים למעלה סגרה שלא תדרוך בהם רגל אדם. בסופו של דבר כיסתה את השטיחים בלבד. 'היא חונטת את הבית," אמרה עפרה לשרה. 'לך טוב, את לא פה'. 'אז תצאי'. 'קל להגיד,. חכם אמריליו גר עתה עם בנו אברהם רחוש הבנים ואשתו מלכה. מרפסת הבית כסויה פחי צמחים יותר מאשר ממחציתה. בכל פעם שגומרים פח זיתים, ממלאים אדמה ושותלים משהו."

נכון שזה לא ספר אווירה ראשון על ירושלים. כבר היה "היושבת בגנים" של חיים הזז, ובוודאי היו עוד, כי העיר הזאת מאוד מבקשת ספרי אווירה, לא בגלל הנופים אלא בגלל הדמויות שמצטברות להן יחד בפנים. אני אהבתי אותו, אבל הקריאה צריכה להיות בהתאם. טיפין טיפין פרק אחד בכל פעם, כי אין סיבה לקרוא אותו בהינף אחד מכריכה לכריכה. והיא כותבת יפה, שולמית הראבן, לא רק על הבית שמדבר ביתית והמקרר שמדבר בשפת המקררים, דיבור הפסקה, דיבור הפסקה.

ראשון או שלישי. זו תמיד השאלה הראשונית. האם הכותב עושה זאת בגוף ראשון או בגוף שלישי. גוף ראשון נשמע יותר אמין, גוף שלישי יותר קל לתיאור ולסיפור וליצירת קול. ואם זה ספר בלשי שנכתב בגוף ראשון - על אחת כמה וכמה. קשה מאוד לכתוב מותחן בלשי בגוף ראשון, כי חלק מהותי בסוגה הוא להשאיר את הקלפים פתוחים כלפי הקורא כך שהוא יוכל לנחש בעצמו את פתרון התעלומה. מספיק מהר כדי להיחשב חכם בעיני עצמו, אבל לא יותר מדי מהר כדי להשתעמם בקריאת הספר. אין פלא שאם כבר סופר בוחר לכתוב את המותחן הבלשי שלו בגוף ראשון, אז הוא עושה את זה בתור הווטסון ולא בתור השרלוק עצמו. כך אפשר להעלים מספיק פרטים בלי להיכנס למלכודות מלאכותיות כמו "ואז לקחתי חפץ כלשהו והכנסתי אותו לתיק".

מותחן בגוף ראשון, מפי הבלש עצמו. כבר זו התחלה מקורית. אה, והוא ישראלי. ארז בראון - נשמע ישראלי מאוד, נכון? - חוקר פרטי, מתעד בגידות של בני זוג ומסייע להם במשפטי הגירושים המסובכים שלהם, בן ארבעים, גרוש בעצמו, אב לשניים וממורמר על החיים באופן כללי. התיקים שמגיעים לידיו די שגרתיים ובנאליים, אלא שיום אחד מגיעים למשרד הורים חרדים מחסידות מוכרת ומבקשים שיעזור להם לאתר את הבת הבוגרת שלהם. כאן הדברים מסתבכים קצת יותר, בעיקר כי הם לא בתחום הטיפוסי שבראון יודע לטפל בו בצורה שגרתית, אבל גם מסיבות שנוגעות ללקוחות עצמם ולחוסר ההחלטיות שלהם.

הספר יצא לאור לפני חמש עשרה שנים או מששהו כזה, שמעתי עליו הרבה כאן באתר, בעיקר כי דוידי נוהג (או נהג) לגלוש כאן. הוא גם מופיע בהופעת אורח בספר עצמו. אני לקחתי אותו בספרייה כשחיפשתי מהר מהר ספרי מתח עבור בן הזוג, ועוד כאלה שהוא לא קרא עדיין, והוא (כלומר הספר) היה במצב חדש לחלוטין, כאילו אף אחד לא נגע בו. מה שכמובן אני לא באמת יכולה לדעת. הוא ישראלי מאוד, תל אביבי מאוד, קצבי מאוד וגם קצת מיוזע. אני לא יודעת אם זה ספוילר או לא, אבל התחושה שלי היא שהוא נזנח באמצע, הסתיים עם סימן שאלה ובלי לפתור את התעלומה. אולי נמאס לו, ואולי לא ממש הבנתי. יחד עם זאת, בקטיגוריה של הבלשים המקומיים שלנו - ליזי בדיחי ופקד אוחיון, בטח של אברהם אברהם - ארז בראון בהחלט עומד בליגה.

זה דבר מאוד מטומטם לעשות, לקרוא ספר המשך לפני שקראת את הספר הראשון, אבל לאהתחייבתי לעשות רק דברים חכמים בחיים. מה גם שלא הבנתי את זה כשלקחתי את הספר לידיים, ואחרי שכבר התחלתי זה לא היה נראה חשוב במיוחד שזה ספר המשך ולא הראשון. ממילא בספרי מדע בידיוני חלק מהדברים לא ברורים ממש בהתחלה והם הולכים ומתבהרים בהמשך.

וכה יצא שקראתי באותו השבוע שני ספרים שונים מאוד זה מזה ובכל זאת שניהם עוסקים בתודעה, בזיכרון, בקשר בין תודעה וזיכרון, ובהשפעה המצטברת שיש לניסיון על התודעה ועל אישיותו של האדם. ובקצרה: האם האדם הוא הגוף, או שמא הגוף הוא קליפה שלתוכה יוצקים תודעה. ובכן, במקרה הזה לא מדובר על אדם ההולך ושוכח ומתפורר לחלקים במהלך ההזדקנות שלו, כי זה מד"ב ויש אפשרויות להעביר תודעות מגוף לגוף אחר. בריגדות הרפאים הם חיילים בצבא שנוצרים מהמרקם הגנטי של אנשים מתים, יחד עם תוספות משודרגות שנותנות להם סוג של טלפטיה או חיבורי מוח משותפים. כך הם נולדים בגוף בוגר ומקבלים אימון והכשרה מהיר, ופועלים בצורה משותפת.

אל תוך אחת מהבריגדות האלה נולד חייל מיוחד, שמו ג'ארד דיראק ובמוח שלו נמצא גם מוח של צ'ארלס באוטין, בן אנוש שבגד בגזע האנושי. דיראק לומד להכיר את באוטין ולהבין את המניעים שלו, ואז מנסה להילחם בו, כלומר בעצמו, ולהציל את האנושות. נשמע מסובך? אז יותר.

המון רעיונות שיש בהרבה ספרי מד"ב אחרים, סקאלזי מעתיק בלי בושה וגם אומר את זה במפורש בסוף הספר, אבל לי לא ממש אכפת. עיקר המחשבה תוך כדי הקריאה היתה על משמעותו של גיל, מה ניסיון עושה ומה זיכרון יוצר אצל האדם. נחמד למי שמחבב.

שם הספר הוא "המנהרה" אבל זו לא מנהרה בתמונה, למרות שקצת דומה. על כריכת הספר נמצאת תמונת יצירה בשם "הרוטב" של אמן בשם ג'יימס רוזנקוויסט. וכמו בכל פעם שיש תמונת אמנות על כריכת ספר, היא מזמנת פרשנות על הכתוב ועל העלילה. ספציפית כאן יש לתהות מהו הנוזל הזה שזולג לו ולאן הוא נשפך ומה, אם בכלל, אוסף אותו בסוף.

מעשה בצבי לוריא, מהנדס כבישים בדימוס, אדם בן שבעים ושתיים, כמעט שלוש, נשוי לרופאת ילדים שעוד עובדת במרפאת החוץ של בית החולים ושמה לא מוזכר. הכל בסדר עם מר לוריא, חוץ מזה שלפעמים הוא שוכח מילה או שתיים, ולא מצליח להיזכר בשמות, בעיקר אם הם פרטיים. וגם לזכור את קוד ההתנעה של המכונית הוא לא תמיד זוכר ויש לו רעיון כזה, לכתוב את השמות בפנקס, או על כף היד, ואולי אפילו לקעקע את קוד המכונית. כי ידידנו לוריא מתבשר שהוא לוקה במחלת הדמנציה, והשכחה הקטנה זעיר פה וזעיר שם תלך ותתרחב עד שתבלע את כל זכרונו של לוריא. ואדם בלי זיכרון - האם הוא יכול להחשב אדם? לכל איש יש שם, הוא יודע בוודאות שיש, אבל הוא שוכח, או מבלבל יוסף עם יעקב, יוחנן עם יונתן, וכך הלאה, ולפעמים הטעות והבלבול חמורים יותר מההשמטה.

לא רק צבי מחפש מזור עבור בעיות השכחה המתגברות. אשתו באה לעזרתו ומצמידה אותו למהנדס צעיר, בן של קולגה, ושמו עשהאל, והשניים נודדים ברחבי הדרום בחיפוש אחרי תוואי נכון והוגן וצודק לכביש שהצבא ביקש, תוואי שלא יחריב עיירה נבטית קדומה, ולא יחריד ממקומם שלושה שוהים בלתי חוקיים שהתיישבו בה. כדרכו של יהושע וכדרכם של סופרים ישראלים גם קשרי משפחה נכנסים לסיפור. אמנם יחסית לספרים אחרים מדובר בכמות מצומצמת של דמויות, ובכל זאת אנחנו פוגשים גם את הבן הדואג הגר בצפון הרחוק, את הבת הגרה קרוב ואת הנכד, כמו גם את החבר של הנכד ואת אימו - הלא היא נוגה נגנית הנבל שקופצת לביקור אורח מרומן אחר של יהושע, הניצבת.

כך הולך לא הספר בנתיבי ההזדקנות העצובים של גיבורו, לתושייה שעוזרת לו להתגלגל תמיד לכיכר רבין ומשם להיזכר ברב שעל שמו הרחוב שבו הוא גר ובמספר הבית. אנו לומדים להכיר מקרוב את המודעות וחוסר המודעות להדרדרות, את ההומור המלווה, את רישיון הנהיגה שנשלל, וגם את העדויות שחורטטו בביטחון רב והצליחו להעמיד מנהרה על תילה. כדרכו של א"ב יהושע הגיבור מגיע בסצנות הזויות למקומות מוזרים וחלומיים ונתקע בהם, הוא פוגש אבני דירה בסכסוך הערבי ישראלי המלווה את כל ספריו, ברמת העלילה הפשוטה וברמת האלגוריה. כמו תמיד בספריו של יהושע הגיבורים נקראים באופן תדיר על שם מקצועם או פונקציה כלשהי הקושרת אותם לעלילה או לגיבור, לעיתים רחוקות יותר בשמם, אלא שבספר הזה ההשמטה כואבת מתמיד.

ספר כתוב טוב, וחבל שהוא כל כך עצוב. הוא לא באמת עצוב, ויש גם בדיחות על הדרך, ואפילו בדיחת שואה אחת טובה, ובכל זאת הוא עצוב כי זו המציאות שהוא משקף שעצובה כל כך.