לא קלה דרכו
בתחילת שנות השמונים, הייתי פעיל במשמרת הצעירה של מפלגת העבודה. היינו קבוצת צעירים כפר סבאים חדורי שליחות חברתית שבקשה לממש פרויקט שיעורי עזר לילדים מקרב השכונות. לכאורה רעיון ערכי, בשמו יצאנו לשטח לחולל את המהפכה החברתית שלנו. בהתחלה הלך נפלא, והתמלאנו גאווה, אחר כך הרעיון איבד מהברק שלו, הפכנו ליותר עסוקים בעניינים שלנו, וכך המחייבות שלנו התפוגגה, ואיתה הפרויקט. מאז למדתי שדבורים הם דבר אחד, ומעשים הם דבר אחר, בעיקר שמדובר בחלומות על מהפכות. נחלנו כישלון כי מעולם לא הצלחנו לממש שברי רעיונות, למבחן המעשה.
כשהתחלתי לקרוא את הביוגרפיה של אניטה שפירא על דוד בן גוריון, התברר לי שגם לדוד הצעיר היה רעיון דומה. מי שעזב את בית המדרש, יזם בגיל ארבע עשר, פרויקט של השכלה עברית בקרב בני דלת העם, שוליות בעלי מלאכה שעבדו שעות רבות. בן גוריון וחבריו הצליחו לשכנע את בעלי המלאכה לשחרר שעה וחצי ביום את הנערים ללימודים עבריים. במעשה הזה התגלה דוד הנער כמי שאימץ דפוסי מהפכנות פרולטרית רוסית, בכך שחיקה את תנועת הנרודניקים שהלכה אל העם. משחר נעוריו נמשך בן גוריון למהפכה הרוסית, וכך הוא יישאר כול חיו, מהפכן עם להט מהפכני, בעל תפיסה מעמדית עממית, המאמין בעשייה המשנה את פני המציאות, ויחד עם זאת הוא יהיה קנאי לעברית כמאפיין התחייה הציונית.
אניטה שפירא כתבה ביוגרפיות מצוינות, על מנהגי הציונות, ברל כצנלסון, ויגאל אלון, כתבה הפעם ביוגרפיה קצרה על דוד בן גוריון כפרויקט לאוניברסיטת ייל. אתגר בו הצמצום מהווה הזדמנות לצייר תמונת פורטרט, בקווים עיקריים, המדגישה תווי פנים כפרשנות, המנסה להתחקות אחרי אישיותו האניגמטית של בן גוריון. האם שפירא פתרה את הסתירה המובנית באישיותו של בן גוריון, שמצד אחד, משמש מופת כמייסד המדינה, ומצד שני, הוא מושא לביקורת, כמי שתואר כדיקטטור, וכאיש מדון ?
בן גוריון היה איש הכרעות גדולות. כתגובה להצעת אוגנדה, החליט בן גוריון לעלות לישראל, אירוע שהיה מבחינתו המשמעותי והמכונן בחייו. החל מאותו אירוע, התגבשו בבן גוריון מספר קווי אופי בולטים, רצון הברזל בו הוא ניחן בכדי לממש את יעדיו בצורה מעשית, תוך התמקדות בעיקר ולא בתפל, וביכולתו לחזות תהליכים היסטוריים ולהבין את משמעות העיתוי - כרגע היסטורי של עכשיו, או לעולם לא. יסודות אישיותו בנו את מנהיגותו הנמרצת, המעשית וההחלטית, והציבו אותו ברגע ההיסטורי בו הוא היה צריך להכריע לבד, האם להכריז על הקמת מדינת ישראל, תוך לקיחת הימור מסוכן. מהיכן היה לו האומץ וקור הרוח, לקחת את החלטה הגורלית והמשמעותית ביותר בתולדות הציונות ? אניטה שפירא מנסה לתת לנו את התשובה, באמצעות התחקותה אחרי נתיב צמיחתו המרתק של בן גוריון כמנהיג ציוני.
לא קלה הייתה דרכו של בן גוריון, התנאים בארץ ישראל איתם התמודדו אנשי העלייה השנייה היו קשים מנשוא, עבודה קשה ומשעממת, דלות נוראית, קדחת מתישה, בדידות ותחושת כישלון, שגרמו לרבים מבני העלייה השנייה לנטוש. שפירא מתארת תמונה דרמטית ונוגעת ללב, של העולים שבאו ליפו ופגשו בעולים שנשברו וחזרו לגולה. בן גוריון, כמי שעבר מבחן אישי גדול, גיבש לעצמו את תפיסת צדקת הדרך, ואת האמונה הלוהטת כי הדרך בה הוא צעד והצעיד את העם היהודי, לעבר מציאות חדשה, של מדינה יהודית, אומנם מחייבת הקרבה ומאמצים בלתי נתפסים, אבל בסוף נגיע.
בתחילת דרכו, מנהיגותו של בן גוריון לא התקבלה בקלות, לעומת מנהיגותם הכריזמטית של וויצמן, ברל כצנלסון, או טבנקין. לא היה לו קסם אישי, הוא לא היה איש של חברים. ולכן הוא נאלץ לבנות את מנהיגותו, צעד אחר צעד, לעתים תוך כדי מאבקים קשים ומרים, מול התנועה ומנהיגיה שהיו ידועים בנטייתם לעצמאות, מרדנות, פיצול ואנרכיה. בן גוריון פיתח סגנון מנהיגותי משלו, הוא יזם משברים בתקופות קריטיות, בהם הוא התפרץ "התפרצות וולקנית" בן גוריונית, כמו במלחמת העצמאות בה איים בהתפטרות, כמובן שנאלצו להתקפל בכדי למנוע את התפטרותו.
שפירא מציגה את המנהיגים שהיוו השראה לבן גוריון, האחד הוא לנין, מחולל המהפכה הרוסית. בן גוריון ראה בו איש בעל "רצון ברזל", שדבק במטרה ולא הסס להקריב עבורה בני אדם. אדם ששינה את המציאות משורשה. המנהיג השני ששימש לו מודל חיקוי, היה צ'רצ'יל בעת מלחמת העולם השנייה. בן גוריון שהה בלונדון בקרב על ברטניה, נכח בהשפעתו העצומה של צ'רצ'יל כמנהיג שייצג כוח מוסרי ואמונה בניצחון, דווקא בשעות הקשות ביותר של בריטניה. בן גוריון קבל החלטות גורליות ברגעים קריטיים בהן הוא לא היסס להקריב בני אדם למען מטרה ברורה, כמו ההוראה להפגיז את אלטלנה בכדי להשליט את עקרון הממלכתיות ואת מרותו כמנהיג מדינה, ובכך לשנות את המציאות.
אניטה שפירא כתבה ביוגרפיה מצומצמת על בן גוריון, אך היא השכילה לקפל בתוכה פורטרט רב משמעויות ומלא חיים, המתאר את קווי האופיו של בן גוריון, ואת אבני הדרך שעיצבו את מנהיגתו. היא מציגה את הנרטיבים המשמעותיים של הציונות, ואת כוחה של הציונות כמהפכה מוסרית, את בן גוריון כמי שניווט את המהפכה הציונית באומץ לב, תבונה, ובמנהיגות יוצאת דופן ברגעיה הקריטיים. ספר נפלא שמזכיר לנו מדי פעם את מי שהיינו, וגורם לנו לשאול את עצמנו, היכן עוד יש אנשים כאלה ?
