ספר לא משהו
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 2 בדצמבר, 2009
ע"י זוהר
ע"י זוהר
נהוג לומר "העיקר הכוונה", ובמקרה של הספר "התיקונים" לא ניתן היה לנסח זאת טוב יותר, שכן הספר מהווה דוגמה נהדרת לפער בין כוונות חשובות וערכיות וכתיבה שיש בה הכל מלבד ערכים. "התיקונים" מביא את סיפורם של בני משפחת למברט, המתאחדים סוף סוף לחגיגה משותפת של חג המולד. לבני הזוג למברט שלושה ילדים בוגרים, שאף אחד מהם לא מצא נתיב ברור בדרך לחיים מגובשים ומוצלחים. הבן צ'יפ מסתבך ברומן אסור עם סטודנטית שלו ומוצא את עצמו בליטא הרחוקה, מנסה להרויח סכומי עתק בדרכים סמי-חוקיות. הבת דניז עוברת ממערכת יחסים משונה למערכת יחסים משונה עוד יותר ומשאיפות לא מציאותיות לחוסר-כל. הבן גרי, כביכול המצליח מבין השלושה, כבר בעצמו אב לשלושה ילדים ומתגורר בבית אמריקאי יפה ומאובזר אך נשוי לאישה אנוכית וחומרנית. ההורים, איניד ואלפרד, מאז ומתמיד ניסו לחנך את ילדיהם להצלחה ושלמות ולהגשמת החלום האמריקאי. כעת אלפרד לוקה באלצהיימר, ואיניד (שמוכיחה שפולניות לאו דווקא קשורה ליהדות) מתאמצת לחבר את שברי המשפחה, ולהדק אותם יחד למשך ימי החג, רק כדי להשלות את עצמה שמשפחת למברט הישנה והטובה עדיין קיימת.
חבר שלי, שהמליץ לי בחום על "התיקונים", גילה שהספר גרם לו לשפר את הליכותיו בתחום הדיבר החמישי, "כבד את אביך ואת אמך", ולא אתפלא. "התיקונים" מסיר את הלוט מעל מודל המשפחה המושלמת והאמריקאית וחושף מודל שהוא לא רק מיושן וחלוד, אלא מלכתחילה לא מתוכנן לבני אנוש. הספר מציג התמודדויות שמוכרות לנו מחיינו המודרניים, כמו ציפיות המשפחה, חיי אהבה לא מספקים, שגרה, כשלון מקצועי, יצר הרפתקנות, שאיפות כלכליות וזיקנה, רק שההתמודדות הרב-מערכתית התמידית מביאה בהכרח להתמוטטות. הרצון להתאים לתבנית הקשיחה שמציבים ההורים מוביל לחיים של יאוש. כפי שפתחתי ואמרתי, כוונותיו של הסופר ג'ונתן פראנזן הן טובות, הוא מציב מראה מול האמריקנה וחושף רובד עשיר ומפורט של החיים המודרניים בה. יתרה מזאת, הוא עושה נסיון אמיץ ומיוחד לתאר בגוף ראשון את חייו ומחשבותיו של חולה אלצהיימר. מכל תכניו הרבים של הספר, חוויות האלצהיימר הן אלה שממשיכות ללוות אותי ימים רבים אחרי גמר קריאתו.
ולעניין הכתיבה והביצוע - "התיקונים" הוא ספר ארוך. ארוך מאוד, ארוך מדי. עד שצלחתי את העמוד ה-665 והאחרון כבר פרחו מזכרוני ההתרחשויות בעמוד 200. לא רק שהספר מתחרה בקטגוריית המשקל הכבד, רמת הפירוט שלו צפופה ודורשנית, שלא לומר מעיקה, והפירוט לא מסייע בקידום העלילה אלא רק מעכב אותה ומביא את הקורא לכדי יאוש. שפת הכתיבה היא שפת רחוב פשוטה, ולא פעם משולבים בה תאורים וולגאריים שהביכו אותי ממש. מנגד, כאן נתקלתי בשגיאת התרגום המופלאה והבלתי-אפשרית: “דניז, בגיל שלושים ושתיים, עדיין הייתה יפה... סוף-סוף דניז הייתה אחותו הקטנה" (עמ' 246. צריך להיות: "אחרי הכל, דניז הייתה אחותו הקטנה", שהרי הזמן לא יהפוך אותה לאחותו הגדולה). ובמחשבה שניה, אולי רק בשביל זה היה כדאי לקרוא את הספר.
11 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
הלל הזקן
(לפני 15 שנים ו-8 חודשים)
אהבתי מאוד את הביקורת.
בפרט את הקטע הדן ב"עיכוב העלילה"... והלא זהו אחד הסממנים לסגנון ספרותי שנחשב מהפכני פעם, אבל היום הוא עשוי להיות מעיק, כפי שהעדת בעצמך.
|
|
|
ליז מאילת:-)
(לפני 15 שנים ו-8 חודשים)
חושבת לקרא
ספר שהומלץ על ידי אופרה ווניפרי ונמצא אצלי ברשימת הקריאה.דרך הביקורת שלך הנפלאה אני מבינה גם למה.
|
11 הקוראים שאהבו את הביקורת
