“במסיבת יום הולדתה של מריקה בואנודיאה, שנערך ללא רצונה, היא נמצאת בזקנתה בבית אבות ומסתכלת לאחור על חייה דרך עדשת מצבה הגופני הירוד ונזכרת בחייה, מאז במסיבת יום הולדתה של מריקה בואנודיאה, שנערך ללא רצונה, היא נמצאת בזקנתה בבית אבות ומסתכלת לאחור על חייה דרך עדשת מצבה הגופני הירוד ונזכרת בחייה, מאז ילדותה ועלייתה לבד לארץ, במרירות רבה. חייה נראים לה מבוזבזים ומפוספסים. יש לה חשבונות וטינה כלפי כל האנשים סביבה כולל בנותיה.
"אוף, איזה בושה, אני מריקה בואנודיה – אני, שרצתי מבוקר עד ערב, שהשגתי את כולם בקטיף, שחפרתי בורות בטוריה, שלא נשארתי במיטה עם שתי רגליים שרופות, אני תקועה... ועכשיו כל האורחים שלי יבואו ויראו איך אני, מריקה, לא יכולה ללכת אפילו עד בית-שימוש...
נו, בשביל מה צריך אורחים עכשיו, אין לי סבלנות ליומולדת עם כל הדיבורים עד מאה ועשרים. ומה בדיוק לחגוג? ואני לא רוצה מסיבה ולא מתנות, לא רוצה! המתנה שהכי רציתי בחיים שלי, לא קיבלתי. אני שרציתי חופש ומרחקים, הלכתי בבוץ של אדמה שמצצה את הזיעה שלי. "
אבל אחרי שהיא חיה בזכרונותיה את חייה מחדש היא מגיעה למסקנה שבעצם היא די מיצתה את החיים ודי הלך לה... "ואני נאנחת וחושבת ממממ, לא רע, באמת לא רע, אז למה אני רבה כל החיים, ז'אקו לא היה שלי ורק שלי? מה, לוטי לא פתחה דקולטה לקראתו? והאורחות מתל אביב לא סובבו קלוש רחב שיראה קצת פאצ'אס ותחתונים, אה? ואת מי חיפש ז'אקו במיטה כל לילה אפילו כשהכנתי בשבילו רגליים קרות, לא את מריקה שלו?"
והיא סוגרת חשבון עם אמא שלה: "מי ירצה להתחתן אתך, אהה מדאם מי ירצה? כמה היו לי מדאם? לא אחד, לא שניים, שלושה בחורים אהבו אותי, את מריקה שלך והרביעי מטלפן כל לילה לבית האבות, גם בבוקר מטלפן לשמוע שפתחתי עיניים, נו, ארבע אהבות היו לי, אפילו עכשיו בבית האבות שאני לא כל כך רוצה, כולם אוהבים אותי, מה רע?"”