“איך הצליחה סדרת "בית קטן בערבה", סדרה שנכתבה בשנות השלושים של המאה הקודמת, להיחקק בתודעה האמריקנית, להפוך לחלק מהתרבות, לספר שהאדם הממוצע מכיר, גם אם לא קרא? תרמה לכך, מן הסתם, סדרת הטלויזיה המפורסמת, אך האם היא הגורם הבלעדי להצלחה? האם השפה שבה נכתבו הספרים נותרה קריאה ונהירה לילד האמריקאי בן ימינו? ואם לא, איך מתגברים על הפער? (אלו אינן שאלות רטוריות, אם יש לכם תובנות - מוזמנים לשתף). מזה זמן אני תוהה על המחסור בספרות ישראלית המתארת את ראשית ימי העליה לארץ. כן, כולנו יודעים לדקלם ביצות וקדחת, אבל כמה ספרי ילדים (נשאיר לעת עתה את ספרות המבוגרים בצד), נכתבו על התקופה הזו? על הקמת המושבות הראשונות בארץ, הקמת הקיבוצים? את זכרון יעקב אנחנו מכירים בעיקר בגלל ניל"י. את תקופת התורכים - אנחנו מכירים לרוב בדיוק מאותה נקודת מבט. אם נכתבו ספרים בזמן אמת, הם לא שרדו יפה את מבחן הזמן. ספרים היסטוריים בני ימינו, לעומת זאת, נכתבים בעיקר על תקופת הבריטים והמחתרות, עם החרגה קלה של ניל"י, בכל זאת - סוג של מחתרת. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 התחוללה בארה"ב התנועה של ההתפשטות מערבה. חלוצים אמריקאים כדוגמת משפחתה של לורה נדדו מערבה, התיישבו, הקימו חוות והתמודדו עם פגעי מזג האויר ופגעי האדם. במבט רטרוספקטיבי, קשה לנו אולי לקבל את אידיאולוגיית "הייעוד הגלוי" שהניעה אותם, וקשה עוד יותר לקבל את העוולות שנעשו לאינדיאנים בשמה, אך התקופה נותרה חקוקה בלב התרבות האמריקנית והיא מהווה חלק מהאתוס האמריקני, לצד הביקורת שהיא מעוררת כיום. והיא מעוררת ביקורת, ללא ספק. לאחרונה, "פרס לורה אינגלס וילדר" שינה את שמו בשל הביקורת הזו, אבל עצם הדיון בספריה ובגזענות שיש בהם מעיד עד כמה הם קיימים בתודעה האמריקנית. איש לא היה טורח לדון בספרים בני שמונים שנה שנשכחו מלב. מלבד סדרת "בית קטן בערבה" וסיפורי החלוצים והמייסדים, הזמן והמקום אחראים גם להיווצרותו של ז'אנר המערבונים. המרחבים, האינדיאנים, הנשק, הריבונות הרופפת קסמו לדמיונם של רבים ויצרו סיפורים בדיוניים על קאובוי'ס אמיצים, שריפים נועזים, שודדים ואינדיאנים, פראים אצילים ופראים אצילים פחות. אני מסתכלת על כל העושר התרבותי הזה, ולא יכולה שלא לתהות... מה איתנו? סוף המאה ה-19, ראשית המאה ה-20, פה בארץ - התיישבות אידיאולוגית לא פחות. פגעי מזג האויר, הניסיונות ללמוד את הסביבה החדשה, להשתלב או לפחות ללמוד להסתדר עם הערבים והבדואים שחיים פה... איך כל זה לא הוליד לנו "בית קטן בערבה" משלנו? מערבונים משלנו? תאמרו, הקדחת, המחלות, הדלות, הרעב... מה לזה ולפרש הבודד, הרוכב על סוסו, אקדח נעוץ בחגורתו? אלא שגם בארצות הברית לא חסרו מחלות, פגעי מזג אויר ועוני. בית קטן בערבה, אמרנו כבר... קחו ספר כמו "בדהרה" של דבורה עומר, המספר על מניה שוחט ותסבירו לי איך דמות כמו מניה שוחט לא הצליחה להלהיט את דמוינו של אף סופר וליצור לה דמויות בדיוניות מקבילות? אז כן, יש את טרילוגיית "פרשי הגליל" משנות השישים שעושה בדיוק את זה: משווה נופך רומנטי והרואי לארגון השומר ולתקופת התורכים. היא יושבת בשלמותה על מדפי ספרי הילדים בספריה שלנו... ואני בספק אם מישהו חוץ מהילדים שלי קרא אותה בעשור האחרון. וכן, יש כמה ספרי ילדים ונוער שעוסקים בתקופה ובאנשיה. בסדרת "ראשונים בארץ" הנהדרת יצאו ביוגרפיות של ד"ר הלל יפה, מיכאל הלפרן, רחל המשוררת ואולגה חנקין. בסדרת "נועזים" יצא הספר "פרשים על הירקון" המספר על הקמת פתח תקווה, דבורה עומר כתבה על מניה שוחט... אבל איפה הקלאסיקות? איפה הספרות הבדיונית? נדמה שתקופת הבריטים הסוערת, תקופת המחתרות, מלחמת העצמאות השכיחו במעט את התקופה הסוערת, אך אולי פחות הרואית במבט "צברי" מודרני (מודרני של שנות ה-40, כן?) שקדמה לה. אם רוז אינגלס וילדר ישבה וערכה את סיפוריה של אמה על ילדותה - מי מצאצאיהם של בני העליות הראשונות היה יכול להתפנות ולערוך את הביוגרפיה של הוריו, כשלהם עצמם היו ביוגרפיות סוערות וסיפורים מרתקים משלהם לספר? ושמא גם פוליטיקה היתה מעורבת בעניין... בני העליה השלישית הסוציאליסטים בזו לבורגנים של העליות שקדמו להם. משהו גלותי היה בעיניהם ביהודים שבחרו להעסיק פועלים ושומרים ערבים, וכי אתוס שכזה ראוי להנצחה? והשומר - הוחלף אולי ע"י ההגנה? וכל ההקדמה הארוכה הזו לא באה אלא כדי לספר שכשקראתי את "אנשי בראשית" (כן, לראשונה בגיל 37, אוי לבושה) גיליתי פתאום... שגם לנו יש "בית קטן בערבה" משלנו. סיפור על משפחה המנסה את כוחה בהתיישבות חקלאית ומתמודדת עם פגעי מזג האוויר ופגעי האדם ויכולה להם בזכות נחישותה ולכידותה. סיפור החיים היומיומיים, על הקושי והיופי. סיפור שהתרחש ממש כאן, אבל נראה כאילו התרחש בארץ זרה ומרוחקת, כי הווי החיים המתואר בו זר לנו כל כך. נדבך נוסף שלא יכול היה להתקיים בסדרת "בית קטן בערבה" מוסיפות פה התגליות הארכיאולוגיות המאותתות למתיישבים כי הגיעו למקום הנכון, כי שבו הביתה, לביתם ההיסטורי. אבל בעוד שאת סדרת "בית קטן בערבה" ניתן למצוא במדפיה של כמעט כל ספריה ציבורית (אני מניחה), את הספר הזה היה קשה לי יותר למצוא. אולי רק עניין של חוסר מזל? בכל אופן, אני משערת שקשה למצוא עותק שלו שדפיו אינם מצהיבים, שהפונט שלו מאיר עיניים ומזמין... גם השפה בספר ארכאית מעט, קשה ממה שילדים בני ימינו רגילים לקרוא. האם אלו הסיבות שהוא נשכח ונזנח? שהוא, למרות הפוטנציאל, לא הפך ל"בית קטן בערבה" משלנו? ואולי כל מה שהיה נדרש הוא סדרת טלויזיה... שני הספרים, מעניין לגלות, יצאו בפער של שנתיים זה מזה. אך "בית קטן בערבה" מתאר תקופה שכבר תמה מהעולם בזמן שהוא יצא לאור, ואילו "אנשי בראשית" יצא לאור "בזמן אמת", בשנת 1933, כאשר אלכסנדר זייד - ההשראה לשומר חרמוני, עוד היה בחיים, ועוד היה אפשר לסיים את הספר בפרק מלא כאב ובכל זאת - אופטימי: "הכל נשרף. במקום הגורן נשארה ערמת רמץ לוחש. מהצריף ומהבנינים נשארו אודים עשנים. ריח צלי נישא מסביב, צלי העופות שנשרפו. שקט מרגיז שרר מסביב. שברי כלים וקרעי בגדים התגוללו על הארץ. הכל נחרב. מאום לא נשאר. בראשים מושפלים עמדו שניהם, בוכים דומם. "שוב אין לנו מאומה, איתן" לחש חרמוני בשלבו את ידיו על חזהו "אין לנו כלום". [...] "קשור את המחרשה לסוסה, איתן!" קרא חרמוני פתאום, כשעיניו מבריקות ושיניו חורקות "נתחיל לחרוש!". איתן הרים את עיניו והסתכל בחרמוני בתהיה ופחד. "קשור את המחרשה לסוסה, איתן!" קרא חרמוני באי-סבלנות "תן לי חבל"... [...] חרש חרש נגררה המחרשה לאורך המענית. רגבי עפר שחורים התהפכו וצחקו מול השמש. "הנה פתחנו תלם חדש, איתן" אמר חרמוני "עלינו להתחיל תמיד מבראשית". ואם עד שורת הסיום הזו חשבנו שהם מכונים "אנשי בראשית" כי הגיעו לכאן בראשית הכל, ואולי כי מצאו פה גן עדן, אך לא ריק מנחשים - בדמות ההתמודדויות השונות שיכלו להן לאורך הספר, הנה שורת הסיום מלמדת אותנו כי הם נקראים כך גם על שום היכולת שלהם להתחיל שוב ושוב מבראשית. אם יש לכם ילדים בעלי סבלנות ועניין בהיסטוריה - ממליצה על הספר בחום. הילדים שלי קראו ואהבו. (ואת ההשוואה ל"בית קטן בערבה", ששניהם נטשו משעמום, חסכתי מהם, ליתר בטחון...)”

“מריחים את הטרי-טרי הזה? התרגשתי לקבל אותו. גם כי נעמי, גם כי אברהם עם שירי ארץ ישראל האהובה, וגם רות הקשורה בנעמי. שיריה החיים של נעמי שמר, הטובלים באור מן המקורות, מוגשים חם ומהביל תחת קולמוסו המיומן של אברהם זיגמן, המעשיר אותנו במקורות המדויקים לאיזכורים בשיריה. הספר נושם למגע יד ורוטט עם הלמות הלב (הגזמתי? קחו אותו לידיים ותרגישו בעצמכם :) ציוריה הרוגעים של רות צרפתי, בצבעים הרוחפים על פני המים, משרים את אוירת הרוגע והנוחם שיצרה נעמי מחום ליבה ואהבתה לבריאה. רב האור והתכלת וכולי בהם טובלת כּנרת~~”

“עכשיו, כשדות בדרום בוערים, אני שוב נזכרת בספר "אנשי בראשית", אחד הספרים הראשונים שקראתי בילדותי. ספר מכונן. אני מקוה להשיג אותו.”

“מצאתי במקרה את הגירסה הקצרה והחביבה, המנוקדת ומאויירת (שהחזירה אותי קצת לכיתה ג'....) סגנון כתיבה 'של פעם' "עייף חרמוני.ביקש לו גם הוא פינה שקטה לחיות ולעבוד בה, ולחנך שם את ילדיו.והנה גאלה הקרן הקיימת לישראל יער גדול על גבעות הגליל..." "'קדימה,פזיזה'! קרא הילד ודחף את העז השחורה." חייהם הקשים של אלכסנדר זייד ('חרמוני') ומשפחתו בתחילת המאה הקודמת, מעין ראי לתקופה. אחרי שנות נדודים, שמירה וקשיים הם מגיעים למקום אי שם בגליל שהם מקווים שיהיה מעין משכן הקבע. הספר מתאר את מאבקם להקים משק משגשג מכלום, התמודדות לעתים עם מזג אוויר קשה,תקופות של מחלות ומחסור ומעל הכל- פורעים ומשחיתים ערבים ומאמץ מתמיד להיאחז בפיסת האדמה בעזרת ידידים יהודים ולהגן עליה. יריבות מרה בצד ידידות וכבוד עם חלק מערביי הסביבה. אידיאולוגיה התיישבותית בארץ ישראל בכל מחיר,קשה ככל שיהיה.”

“איך הצליחה סדרת "בית קטן בערבה", סדרה שנכתבה בשנות השלושים של המאה הקודמת, להיחקק בתודעה האמריקנית, להפוך לחלק מהתרבות, לספר שהאדם הממוצע מכיר, גם אם לא קרא? תרמה לכך, מן הסתם, סדרת הטלויזיה המפורסמת, אך האם היא הגורם הבלעדי להצלחה? האם השפה שבה נכתבו הספרים נותרה קריאה ונהירה לילד האמריקאי בן ימינו? ואם לא, איך מתגברים על הפער? (אלו אינן שאלות רטוריות, אם יש לכם תובנות - מוזמנים לשתף). מזה זמן אני תוהה על המחסור בספרות ישראלית המתארת את ראשית ימי העליה לארץ. כן, כולנו יודעים לדקלם ביצות וקדחת, אבל כמה ספרי ילדים (נשאיר לעת עתה את ספרות המבוגרים בצד), נכתבו על התקופה הזו? על הקמת המושבות הראשונות בארץ, הקמת הקיבוצים? את זכרון יעקב אנחנו מכירים בעיקר בגלל ניל"י. את תקופת התורכים - אנחנו מכירים לרוב בדיוק מאותה נקודת מבט. אם נכתבו ספרים בזמן אמת, הם לא שרדו יפה את מבחן הזמן. ספרים היסטוריים בני ימינו, לעומת זאת, נכתבים בעיקר על תקופת הבריטים והמחתרות, עם החרגה קלה של ניל"י, בכל זאת - סוג של מחתרת. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 התחוללה בארה"ב התנועה של ההתפשטות מערבה. חלוצים אמריקאים כדוגמת משפחתה של לורה נדדו מערבה, התיישבו, הקימו חוות והתמודדו עם פגעי מזג האויר ופגעי האדם. במבט רטרוספקטיבי, קשה לנו אולי לקבל את אידיאולוגיית "הייעוד הגלוי" שהניעה אותם, וקשה עוד יותר לקבל את העוולות שנעשו לאינדיאנים בשמה, אך התקופה נותרה חקוקה בלב התרבות האמריקנית והיא מהווה חלק מהאתוס האמריקני, לצד הביקורת שהיא מעוררת כיום. והיא מעוררת ביקורת, ללא ספק. לאחרונה, "פרס לורה אינגלס וילדר" שינה את שמו בשל הביקורת הזו, אבל עצם הדיון בספריה ובגזענות שיש בהם מעיד עד כמה הם קיימים בתודעה האמריקנית. איש לא היה טורח לדון בספרים בני שמונים שנה שנשכחו מלב. מלבד סדרת "בית קטן בערבה" וסיפורי החלוצים והמייסדים, הזמן והמקום אחראים גם להיווצרותו של ז'אנר המערבונים. המרחבים, האינדיאנים, הנשק, הריבונות הרופפת קסמו לדמיונם של רבים ויצרו סיפורים בדיוניים על קאובוי'ס אמיצים, שריפים נועזים, שודדים ואינדיאנים, פראים אצילים ופראים אצילים פחות. אני מסתכלת על כל העושר התרבותי הזה, ולא יכולה שלא לתהות... מה איתנו? סוף המאה ה-19, ראשית המאה ה-20, פה בארץ - התיישבות אידיאולוגית לא פחות. פגעי מזג האויר, הניסיונות ללמוד את הסביבה החדשה, להשתלב או לפחות ללמוד להסתדר עם הערבים והבדואים שחיים פה... איך כל זה לא הוליד לנו "בית קטן בערבה" משלנו? מערבונים משלנו? תאמרו, הקדחת, המחלות, הדלות, הרעב... מה לזה ולפרש הבודד, הרוכב על סוסו, אקדח נעוץ בחגורתו? אלא שגם בארצות הברית לא חסרו מחלות, פגעי מזג אויר ועוני. בית קטן בערבה, אמרנו כבר... קחו ספר כמו "בדהרה" של דבורה עומר, המספר על מניה שוחט ותסבירו לי איך דמות כמו מניה שוחט לא הצליחה להלהיט את דמוינו של אף סופר וליצור לה דמויות בדיוניות מקבילות? אז כן, יש את טרילוגיית "פרשי הגליל" משנות השישים שעושה בדיוק את זה: משווה נופך רומנטי והרואי לארגון השומר ולתקופת התורכים. היא יושבת בשלמותה על מדפי ספרי הילדים בספריה שלנו... ואני בספק אם מישהו חוץ מהילדים שלי קרא אותה בעשור האחרון. וכן, יש כמה ספרי ילדים ונוער שעוסקים בתקופה ובאנשיה. בסדרת "ראשונים בארץ" הנהדרת יצאו ביוגרפיות של ד"ר הלל יפה, מיכאל הלפרן, רחל המשוררת ואולגה חנקין. בסדרת "נועזים" יצא הספר "פרשים על הירקון" המספר על הקמת פתח תקווה, דבורה עומר כתבה על מניה שוחט... אבל איפה הקלאסיקות? איפה הספרות הבדיונית? נדמה שתקופת הבריטים הסוערת, תקופת המחתרות, מלחמת העצמאות השכיחו במעט את התקופה הסוערת, אך אולי פחות הרואית במבט "צברי" מודרני (מודרני של שנות ה-40, כן?) שקדמה לה. אם רוז אינגלס וילדר ישבה וערכה את סיפוריה של אמה על ילדותה - מי מצאצאיהם של בני העליות הראשונות היה יכול להתפנות ולערוך את הביוגרפיה של הוריו, כשלהם עצמם היו ביוגרפיות סוערות וסיפורים מרתקים משלהם לספר? ושמא גם פוליטיקה היתה מעורבת בעניין... בני העליה השלישית הסוציאליסטים בזו לבורגנים של העליות שקדמו להם. משהו גלותי היה בעיניהם ביהודים שבחרו להעסיק פועלים ושומרים ערבים, וכי אתוס שכזה ראוי להנצחה? והשומר - הוחלף אולי ע"י ההגנה? וכל ההקדמה הארוכה הזו לא באה אלא כדי לספר שכשקראתי את "אנשי בראשית" (כן, לראשונה בגיל 37, אוי לבושה) גיליתי פתאום... שגם לנו יש "בית קטן בערבה" משלנו. סיפור על משפחה המנסה את כוחה בהתיישבות חקלאית ומתמודדת עם פגעי מזג האוויר ופגעי האדם ויכולה להם בזכות נחישותה ולכידותה. סיפור החיים היומיומיים, על הקושי והיופי. סיפור שהתרחש ממש כאן, אבל נראה כאילו התרחש בארץ זרה ומרוחקת, כי הווי החיים המתואר בו זר לנו כל כך. נדבך נוסף שלא יכול היה להתקיים בסדרת "בית קטן בערבה" מוסיפות פה התגליות הארכיאולוגיות המאותתות למתיישבים כי הגיעו למקום הנכון, כי שבו הביתה, לביתם ההיסטורי. אבל בעוד שאת סדרת "בית קטן בערבה" ניתן למצוא במדפיה של כמעט כל ספריה ציבורית (אני מניחה), את הספר הזה היה קשה לי יותר למצוא. אולי רק עניין של חוסר מזל? בכל אופן, אני משערת שקשה למצוא עותק שלו שדפיו אינם מצהיבים, שהפונט שלו מאיר עיניים ומזמין... גם השפה בספר ארכאית מעט, קשה ממה שילדים בני ימינו רגילים לקרוא. האם אלו הסיבות שהוא נשכח ונזנח? שהוא, למרות הפוטנציאל, לא הפך ל"בית קטן בערבה" משלנו? ואולי כל מה שהיה נדרש הוא סדרת טלויזיה... שני הספרים, מעניין לגלות, יצאו בפער של שנתיים זה מזה. אך "בית קטן בערבה" מתאר תקופה שכבר תמה מהעולם בזמן שהוא יצא לאור, ואילו "אנשי בראשית" יצא לאור "בזמן אמת", בשנת 1933, כאשר אלכסנדר זייד - ההשראה לשומר חרמוני, עוד היה בחיים, ועוד היה אפשר לסיים את הספר בפרק מלא כאב ובכל זאת - אופטימי: "הכל נשרף. במקום הגורן נשארה ערמת רמץ לוחש. מהצריף ומהבנינים נשארו אודים עשנים. ריח צלי נישא מסביב, צלי העופות שנשרפו. שקט מרגיז שרר מסביב. שברי כלים וקרעי בגדים התגוללו על הארץ. הכל נחרב. מאום לא נשאר. בראשים מושפלים עמדו שניהם, בוכים דומם. "שוב אין לנו מאומה, איתן" לחש חרמוני בשלבו את ידיו על חזהו "אין לנו כלום". [...] "קשור את המחרשה לסוסה, איתן!" קרא חרמוני פתאום, כשעיניו מבריקות ושיניו חורקות "נתחיל לחרוש!". איתן הרים את עיניו והסתכל בחרמוני בתהיה ופחד. "קשור את המחרשה לסוסה, איתן!" קרא חרמוני באי-סבלנות "תן לי חבל"... [...] חרש חרש נגררה המחרשה לאורך המענית. רגבי עפר שחורים התהפכו וצחקו מול השמש. "הנה פתחנו תלם חדש, איתן" אמר חרמוני "עלינו להתחיל תמיד מבראשית". ואם עד שורת הסיום הזו חשבנו שהם מכונים "אנשי בראשית" כי הגיעו לכאן בראשית הכל, ואולי כי מצאו פה גן עדן, אך לא ריק מנחשים - בדמות ההתמודדויות השונות שיכלו להן לאורך הספר, הנה שורת הסיום מלמדת אותנו כי הם נקראים כך גם על שום היכולת שלהם להתחיל שוב ושוב מבראשית. אם יש לכם ילדים בעלי סבלנות ועניין בהיסטוריה - ממליצה על הספר בחום. הילדים שלי קראו ואהבו. (ואת ההשוואה ל"בית קטן בערבה", ששניהם נטשו משעמום, חסכתי מהם, ליתר בטחון...)”

“מריחים את הטרי-טרי הזה? התרגשתי לקבל אותו. גם כי נעמי, גם כי אברהם עם שירי ארץ ישראל האהובה, וגם רות הקשורה בנעמי. שיריה החיים של נעמי שמר, הטובלים באור מן המקורות, מוגשים חם ומהביל תחת קולמוסו המיומן של אברהם זיגמן, המעשיר אותנו במקורות המדויקים לאיזכורים בשיריה. הספר נושם למגע יד ורוטט עם הלמות הלב (הגזמתי? קחו אותו לידיים ותרגישו בעצמכם :) ציוריה הרוגעים של רות צרפתי, בצבעים הרוחפים על פני המים, משרים את אוירת הרוגע והנוחם שיצרה נעמי מחום ליבה ואהבתה לבריאה. רב האור והתכלת וכולי בהם טובלת כּנרת~~”

“עכשיו, כשדות בדרום בוערים, אני שוב נזכרת בספר "אנשי בראשית", אחד הספרים הראשונים שקראתי בילדותי. ספר מכונן. אני מקוה להשיג אותו.”

“מצאתי במקרה את הגירסה הקצרה והחביבה, המנוקדת ומאויירת (שהחזירה אותי קצת לכיתה ג'....) סגנון כתיבה 'של פעם' "עייף חרמוני.ביקש לו גם הוא פינה שקטה לחיות ולעבוד בה, ולחנך שם את ילדיו.והנה גאלה הקרן הקיימת לישראל יער גדול על גבעות הגליל..." "'קדימה,פזיזה'! קרא הילד ודחף את העז השחורה." חייהם הקשים של אלכסנדר זייד ('חרמוני') ומשפחתו בתחילת המאה הקודמת, מעין ראי לתקופה. אחרי שנות נדודים, שמירה וקשיים הם מגיעים למקום אי שם בגליל שהם מקווים שיהיה מעין משכן הקבע. הספר מתאר את מאבקם להקים משק משגשג מכלום, התמודדות לעתים עם מזג אוויר קשה,תקופות של מחלות ומחסור ומעל הכל- פורעים ומשחיתים ערבים ומאמץ מתמיד להיאחז בפיסת האדמה בעזרת ידידים יהודים ולהגן עליה. יריבות מרה בצד ידידות וכבוד עם חלק מערביי הסביבה. אידיאולוגיה התיישבותית בארץ ישראל בכל מחיר,קשה ככל שיהיה.”