הפעם הראשונה שבה הבנתי עד כמה אני נמוכה הייתה בכיתה ד'. אולי זה קשור לעובדה שנכנסנו לגיל-המגעיל, ואולי פשוט כי התחלתי ללכת לצופים. הייתי עומדת עם הבנות בקבוצה שלי יחד עם כל הגדוד בטורים, ומנסה להיבלע בין כולם. היו מכנים אותי בכל מיני שמות, מ"גמדה", ועד "גודל של עלה" (כן, אני לא חושבת שהמציק היה שנון במיוחד), היו צוחקים, ואחר כך הייתי בוכה בצד.
הייתי הולכת בשנים מאוחרות יותר לצופים ומסתירה את העניבה בכיס, כדי שלא ידעו שאני בכיתה ו' ולא ב-ד'.
גם בחטיבת ביניים לא היו לי חיים קלים. הייתי צריכה רצון ברזל כדי לא לפרוץ בבכי בכל פעם שבהו בי בתמיהה או בגיחוך, לבלוע רוק בשקט ולהמשיך ללכת, או לא להתקפל לתוך עצמי כשעליתי על קצות האצבעות בקפיטריה כדי שלא ישימו לב שכולם גבוהים ממני לפחות בראש (ומוודאת תוך כדי שאף אחד לא מבחין שאני עומדת שם על פוינט).
אני באמת יכולה להגיד שבכיתה ז' הייתי הילדה הכי נמוכה בבית הספר, אולי גם ב-ח'.
לא, אני לא גמדה, פשוט זכיתי בהגרלת הלוטו בגנים של משפחה 100% נמוכים.


Well, I don't want no short people"
Don't want no short people
Don't want no short people
`Round here"

אוגוסט פולמן הוא ילד שסובל מעיוות נדיר בפנים. עכשיו בכיתה ה' הוא צריך להיכנס למסגרת בית ספר (אחרי לימודי בית כל חייו), ואין ספק שזה לא פשוט למישהו עם עיניים בלחיים, פה של צב, וגומות במקום אוזניים.
אוגוסט הוא ילד רגיל; אנושי. הוא פשוט לא ממש נראה ככה, ואנשים לא מסוגלים להבין את זה.
הוא הולך ברחוב ואנשים מסתכלים עליו ומסתלקים, ילדים בוהים בו וצורחים. ועכשיו הוא צריך להשתלב בכיתה חדשה, עם ילדים חדשים, שלא יאמן כמה אכזריים הם יכולים להיות.

בכל זאת, אמנם הפנים של אוגוסט מעוותות- אבל הלב שלו יציב וחזק יותר משל כל אחד אחר. הוא אוהב, ושונא. הוא עומד בהכל בגבורה, אבל גם בוכה.
זה לא פשוט, להיות שונה, מי כמוני יודעת. זה מתסכל, מתיש. מביך. אבל זה גם מחשל אותך. זה נותן לך כוח שאין באחרים.
וזה לא באמת משנה, אם אתה נראה אחרת. אנשים עדיין יאהבו אותך. אנשים מסוגלים לראות מעבר, כמה שזה מפתיע. אומרים שיש בעולם שלנו כל כך הרבה רוע- אבל יש גם כל כך הרבה טוב. ומה היינו עושים בלי הרוע? איך היינו מעריכים את הטוב? איך היינו מבינים שמישהו עושה לנו גם דברים טובים שם למעלה?

"כמו למשל באמצעות הורים שאוהבים אותך בצורה עיוורת. ואחות גדולה שנתקפת רגשי אשם בגלל שהתייחסה אליך בצורה אנושית. וילד קטן עם קול מחוספס שהחברים שלו נטשו אותו בגללך. ואפילו נערה ורודת שיער שנושאת את התמונה שלך בארנק. אולי הכל מזל, אבל בסוף היקום עושה את האיזונים הנחוצים. היקום דואג לכל הציפורים שלו."

אוגוסט עושה מעבר מאוד גדול- הוא מגיע אל הכיתה דחוי, ובמלוא מובן המילה. צורחים למראהו, פוחדים לגעת בו. מדברים עליו מאחורי הגב. אבל אוגוסט אמיץ, והוא גם טוב לב. ובסופו של דבר זה מגיע אל אנשים.
אני לא חזקה כמו אוגוסט- אני נרתעת באזכור הקל ביותר של גובה, ורוצה לברוח עם כל היערה. אבל גם אני מתחשלת. בסופו של דבר, כולנו מתחזקים בגלל משהו. אם זה עיוות בפרצוף, גובה, משקל. כולנו יכולים להתחבר אל אוגוסט, ואני הייתי שואפת להגיע למצב כמו שלו- בית הספר קיבל אותו בזרועות פתוחות, הוא הוכיח להם שפרצוף של מפלצת לא אומר הכול.

"הגדול מכולם הוא זה אשר מרומם את מרב הלבבות באמצעות כוח המשיכה של לבו שלו".

ספר נפלא, מחמם, מעורר הזדהות ואהבה. כי בסופו של דבר-
כולנו פלא.

לא צריך עיניים כדי לאהוב, אמרה אחת הדמויות בספר המופלא הזה. אולי זאת באמת הבעיה עם האנושות: אנחנו רואים. אנחנו רואים, ושופטים.
קבענו נורמה. מהמילה "נורמלי". אבל מה זה נורמלי?
נורמלי זה נפוץ.
אתם יכולים לראות את זה בכל מקום. המיעוט הוא הקבוצה שסולדים ממנה. זה מתבטא באלפי דרכים; בין אם זאת נטייה מינית, גובה, משקל, צבע עור, צבע שיער, צבע עיניים, תחביבים, דפוס אישיות מסוים, דברים שאנחנו צריכים לאהוב, המוזיקה שאנחנו שומעים. אני מתערבת שעוד כמה שנים זה גם יהפוך להיות לסוג המכשיר שיש לי בכיס, ומה לא, כמה כסף יש להורים שלי, או לי, בבנק.
וזה לא משנה אם זה ככה או הפוך. אם היה נהוג בעולם הזה להיות בעל הומוסקסואלית, הטרוסקסואליים היו מקבלים אותו יחס שהומוסקסואלים מקבלים היום.
אוקיי. עכשיו, בואו נהיה כנים. מי מכם קם יום אחד, בבוקר, וחשב לעצמו “הו, כמה אני רוצה להיות שמן ונמוך"? היי, בואו ננסה את ההפך "כמה אני רוצה להיות חטוב וגבוה"?
אני מאמינה שככל שאתם, חבורת גאונים, חשבתם לעצמכם שאתם שונים משאר החברה, יש תמיד את החלק הזה שמכרסם ומציק לכם. אחרי הכל, אתם בני אנוש. אני מאמינה שאנחנו כפופים לאידאלים של יופי, שנקבעים כל כמה זמן מחדש.
יש אפילו שפות שיותר נורמלי ללמוד. זה ממש הפתיע אותי. אבל אולי לא שמתי לב, כי אני מאוד אוהבת את השפה והתרבות היפנית בכללי. אני לומדת יפנית עכשיו, או לפחות מנסה ללמד את עצמי. ולפני כמה ימים, בבית ספר, הייתי עם מחברת ושרבטתי אותיות בניסיון לראות כמה מהן אני זוכרת, מישהי התפלאה שאני לומדת יפנית, ואמרה לי ש"למה את לומדת יפנית? לכי ללמוד ספרדית, צרפתית... לא חסר.”
אנשים לא מבינים שהשוני הופך אותנו למיוחדים. הוא לא מפריד אותנו מאף אחד, הוא נותן לנו יכולת להתאחד, ועדיין, אף אחד לא מקבל אותו. כי אנשים חייבים לבקר אחרים, כשכל מה שהאחרים רוצים להיות זה לעשות מה שהם רוצים.

וכאן נכנס הספר המקסים הזה לפעולה. הוא מגולל את סיפורו של אוגוסט, ילד שהפגם היחיד שלו הוא הפנים שלו. ילד שחוץ מזה הוא רגיל לגמרי. למען האמת, גם עם זה, הוא נורמלי לגמרי.
אוגוסט נולד עם פגם גנטי בפניו, הוא עבר שנים לא קלות בילדותו, שנים שהשפיעו על הוריו ועל אחותו, וגם מעט על המשפחה היותר חיצונית. השנים האלה השפיעו על החברים שלו, ובנוסף, גם על החברים של אחותו.
הוריו של אוגוסט, או יותר נכון, אימו, השאירה אותו עד גיל עשר בחינוך ביתי. אני מניחה שהיא חששה מהמוכנות הנפשית שלו ומהמוכנות הנפשית של הילדים לקבל אותו, את אוגוסט, לתוך החברה. לדברים חסרי הטאקט והפוגעים-ללא-כוונה שילדים צעירים יכולים לומר.
והנה הגיעה השנה בו אוגוסט צפוי ללמוד בכיתה ה'. והוריו החליטו שהם צריכים לשלוח אותו לבית הספר. שום דבר לא הוכרח, הם אמרו לו שאם הוא ממש לא רוצה, הוא לא חייב, וגם, אם הוא ירצה, הוא יכול תמיד להפסיק. בסופו של דבר אוגוסט נכנע, ומחליט ללכת לבית הספר.
אומנם לאוגוסט אין שום דבר מלבד הפנים המעוותות שלו, אבל קשה לו לא פחות להיכנס לתוך החברה הצעירה מסביבו. הוא הילד הזה, שיושב לבד בהפסקות. אבל בנוסף לכך, הוא הילד שכולם מסתכלים עליו בחרדה, הילד הזה שכולם מפחדים שהוא מדבק, הילד הזה שאנשים הולכים לשטוף ידיים אחרי שהם בטעות נוגעים בו.
ואוגוסט מנסה להשתלב ולהרוויח לו מקום קטן משלו. כי אחרי הכל, אוגוסט לגמרי נורמלי.
וזה נכון. כי אוגוסט באמת נורמלי. כי נורמלי בשבילי, זה להיות בן אדם. זה נורמלי. זאת הצורה הכי בסיסית שיש והכי נורמלית שיש.
הספר הזה העביר כל כך הרבה מסרים מדהימים על השוני, ועל הקבלה שלו. על ההתנהגות של ילדים בכיתה ה' – מספיק מבוגרים כדי להכיר את הטאקט, אבל קטנים מידי מכדי להתנהג בבגרות. התנהגות נטו אנושית, וברורה, ומובנת מאיליו. אבל זה מה שהעציב אותי, שהיא מובנת מאיליו.

אני לא עומדת לפתוח בסיפור עצוב. אני אומרת נטו: אני מוזרה. בכמעט כל הקריטריונים של החברה.
אני פשוט מוזרה. אני שומעת מוזיקה ביפנית, אני רואה אנימות וקוראת מנגות, אני נהנית מלמידה, קוראת ויקיפדיה בזמני החופשי, אני קוראת ספרים, ראיתי שרלוק, אני מציירת בדרך כלל רק דמויות מצוירות, אני כותבת, שזה בכלל נדיר בדורנו, אוהבת להתפלסף, אני שרה, אבל שרה ביפנית, ואם לא ביפנית, אז שיר רוק באנגלית, אני נהנית מתרגום דברים מאנגלית ולימוד שפות חדשות, ויש לי מבטא בשפות שאני מדברת בהן, ו, אין לי בעיה לאהוב את המורה להיסטוריה שלי, למרות שהיא מבהילה את כל הבית ספר. בעיקר את המורה לשל"ח.
מוזרה.
וכן, אני מאלה שמתבלטים בצד בשלב זה או אחר. כי אנשים פשוט מוצאים אותי מוזרה מכדי להתחבר. או אולי זה האופי שלי, אני לא יודעת. אני מניחה שגם האופי שלי לא מסוגל להתחבר לאנשים שנכנסים לנורמה כיום.
יש לי חברה, היא פחות או יותר נורמלית לחלוטין. גררתי אותה קצת לראות אנימה פה ושם, אבל זה לא משנה, היא נורמלית. ואני תוהה לעצמי אם אנחנו כמו אוגוסט וג'ק – אם היא הייתה צריכה קצת לאלץ את עצמה כדי להתחבר אליי. אם אני עד כדי כך מוזרה.
עכשיו כבר יש לי חברים, ואותה, והחברים שלי ברובם – הם עם אותם תחומי עניין שלי. כי אני מניחה שאני מוזרה מכדי שיתחברו איתי. אני לא בנורמה.

ההבדל ביני לבין אוגוסט הוא שאני יכולה לבחור להיות נורמלית, לו אין בחירה, וכמו שהוא אמר כבר, אם הוא היה יכול, הוא היה עושה את זה.
אני פשוט לא רוצה. אני חושבת שתוויות ונורמות והמילים "נורמלי" ו"רגיל" הם דברים שכובלים אותנו. דברים שאם נהפוך אותם לכלליים יותר, זה יהיה נהדר. אני חושבת שהחברה קבעה מסגרת שכדאי לצאת ממנה כדי לקבל ייחוד, שוני, ועניין בחיים. אני מאמינה שאם אני אתנהג ביחס לנורמה, אני כבר לא אהיה אני, ואם אתן להם לשאוב אותי לתוך המעגל הזה, של הנורמה, לא יהיה בי שום דבר מיוחד. לא תהיה לי אישיות.

ולגבי הדברים הטכניים. בואו נתייחס אליהם קצת.
כמו שהבנתם, לגבי העלילה, אהבתי אותה. הרעיון היה מקסים, הביצוע שלו בוצע היטב. מה שאהבתי הוא, שמאחר שבסיפור שלה כמה דמויות מדברות מנקודת מבטן, היא החליפה קולות. כלומר, כמו שאתה מחקה קול של מישהו אחר. ככה פולאסין עשתה. היא גרמה לדמויות להישמע שונות, לדרכי התבטאות שלהן להישמע מציאותיות.
הדמויות היו מקסימות, אם אני לא טועה, רוב רובן היו עגולות. הן היו מורכבות היטב, ראליסטיות ומתוקות. פולאסין ביצעה עבודה מעולה כשהיא הרכיבה את הדמויות שלה.
ולבסוף – הכתיבה. אני מאמינה שפולאסין כותבת טוב. יש לה משהו רהוט ונהדר בכתיבה שלה שאני פשוט אוהבת.

אז, ר"ג פולאסין, אני מודה לך. אני מודה לך על ארבע שעות של הנאה. אני מודה לך על הכתיבה המעולה שלך, על הדמויות המקסימות שלך, על הכיף הגדול שהיה לי במהלך הקריאה, על האהבה הטהורה לכתיבה שהייתה מרוחה לכל אורך הספר, על המשפטים החזקים שהבאת במהלך הספר, שאני לא יכולה לספור על מאות אצבעות.
אני מודה על המונולוגים, על הדיאלוגים, על המחקר המעמיק שעשית, שניכר בספר שלך.
ולבסוף, אני מודה לך על שהכרת לי את אוגוסט, הילד הכי רגיל ומיוחד שיצא לי לפגוש.

לסיום, אומר שאני חושבת שזה ספר שפשוט צריך לקרוא, ושנורא קל לו להיכנס ללב ולא לצאת. ספר פשוט מקסים, והישג אדיר מבחינת ספר ביכורים.

זו בדיחה מאוד לא פוליטיקלי קורקט, אבל אם יש מישהו שמותר לו לספר אותה והוא גם מישהו שיספר אותה בחינניות, הרי זהו אוגוסט פולמן. אוגי. הפלא.

מי שנפשו רגישה מדי, מוזמן לדלג.


אבא של משה הקטן שזה עתה נולד בא לבקר אותו בתינוקיה. הוא נכנס למסדרון ארוך-ארוך עם הרבה-הרבה דלתות.
על הדלת הראשונה הופיע שלט: 'שמור לתינוק של בר רפאלי ומאט בומר שיהיה התינוק המושלם עלי אדמות' (הוא כנראה לא יבוא לעולם אבל לחלום מותר). הוא דילג על הדלת הזו כי אשתו, אעפס, לא נראית כמו בר רפאלי.
על הדלת הבאה היה קבוע השלט: 'תינוקות יפהפיים'. הוא נכנס לחדר בגאווה, בטוח ששם ימצא את מויש'לה שלו, אך מויש'לה לא היה שם. אכזבה קטנה התפשטה בקרבו אבל הוא התגבר עליה והמשיך לדלת השלישית.
על הדלת השלישית הופיע השלט: 'תינוקות יפים'. טוב, אז מושיקו שלי אולי לא מושלם ולא יפהפה אבל הוא בטוח יפה. הוא נכנס בביטחון רב אך יצא מהחדר מאוכזב. גם שם מושיקו לא נמצא.
על שתי הדלתות הבאות היו קבועים השלטים הבאים: 'תינוקות חמודים'. 'תינוקות בסדר'. אבל גם בחדרים של התינוקות הבינוניים הוא לא מצא את מושיקו שלו והוא חש את העלבון מבעבע בתוכו.
החדר הבא אליו הגיע היה של 'תינוקות שנראים לא מי יודע מה אבל מסתמן שיש להם אייקיו גבוה'. הוא נכנס מעודד לחדר. נו, אז מושיקו שלי אולי לא הכי חמוד אבל הוא יהיה גאון. גם מארק צוקרברג לא שינה את העולם בגלל יופיו הכובש. הוא יצא עם פנים נפולות. גם שם הוא לא מצא את מושיקו שלו.
השלטים על הדלתות האחרות העציבו אותו, אבל הוא ניחם את עצמו שיופי זה לא הכל בחיים. אז מה אם מושיקו אינו מלך היופי? הוא בריא והוא יהיה בנאדם טוב וזה מה שחשוב. לא הקנקן חשוב אלא מה שיש בו. 'תינוקות מאותגרי מראה'. 'תינוקות מכוערים'. 'תינוקות מאוד מכוערים'. אבל גם בחדרים הלא נעימים האלה מושיקו שלו לא נמצא.
אבא של משה הקטן כבר היה מאוד מבולבל. יכול להיות שהוא הגיע לתינוקיה הלא נכונה? איה משה?
הוא כבר הגיע לקצה המסדרון וראה דלת שעליה הופיע השלט: 'אתם ממש לא רוצים שהתינוק שלכם יהיה פה'. אבא של מושיקו כעס והתרעם. בוודאי שאני רוצה שהילד שלי יהיה פה. הוא הילד שלי ואני אוהב אותו בכל מקרה. אבל אפילו שם מושיקו הקטן לא היה.
אבא של מושיקו היה מבולבל ואובד עצות. איפה מושיקו שלי?

ואז הוא הבחין בדלת נוספת, מרוחקת, ממש ממש בקצה המסדרון.
הוא התקרב לדלת וראה שהיה קבוע עליה שלט קטן עם מילה אחת: 'משה'.


# # סוף הבדיחה הלא פוליטקלי קורקט # #


נזכרתי בבדיחה הזו כי זה מה שאוגי כותב על עצמו: "דרך אגב, קוראים לי אוגוסט. ואני לא מתכוון לתאר את עצמי. איך שלא תדמיינו אותי, כל הסיכויים שזה הרבה יותר גרוע."
מתוק.


ואם כבר בעניינים רגישים עסקינן, אני רוצה להיפטר גם מעניין השמות.
מי שבדיחות גיחי-גיחי קקי-פפי לא עושות לו את זה, מוזמן לדלג.

שמו של מנהל בית הספר של אוגי הוא מר פלוצקר. מעניין מה פלוצקר סבר על כך והאם המתרגמים חשבו עליו כשבחרו לקרוא לו פלוצקר ולא נניח, נפיחנובסקי, מרגז או נאדיהו. סקרן אותי לדעת מה היה השם המקורי. ובכן, השם הוא Tushman. זה גרם לי לתהות מדוע הוא לא נקרא עכוזונוביץ', אחוריימסקי או פשוט מר טושיק. הכי קל ופטושיק.
ויש גם פרופסור ישבנוביץ'. לא סתם ישבנוביץ' אלא קרלה ישבנוביץ' שהייתה המורה של אבא של אוגי.
זה כמעט מעשי אבות סימן לבנים. אם לאב הייתה מורה בשם גב' ישבנוביץ' שומה על בנו ללמוד אצל מר פלוצקר.


# # סוף הבדיחה הגיחי-גיחי קקי-פיפי # #


אז אחרי שקראתי את 'פלא' השלמתי את הקריאה של שלושת ספרי הנוער הכי אייקוניים, קנוניים, נערצים ומדוברים. הספרים האלו שאחרי שאתה קורא אותם אתה טובע בים של דמעות, נפלטות ממך כל מיני תובנות על אהבת האדם באשר הוא אדם והבטחות להיות בנאדם יותר טוב ולשנות את העולם. יש אפילו מי שמכים על חטא הלגלוג, ההצקות והבריונות בו הם חטאו פעם ומתחייבים לעשות תיקון.
אם יש בכלל צורך לנקוב בשמם של הספרים, הרי הם אלו:
13 סיבות
אשמת הכוכבים
ואחרון אחרון חביב... פלא
אין ספק ששמרתי את הטוב ביותר לסוף ושהוא עומד בליגה משל עצמו.
'פלא' הוא פלא של ילד ופלא של ספר.


המבוגרים שבינינו, שזוכרים את איש הפיל ואת רוקי מהסרט ׳מסכה׳, יקבלו גירסה צעירה, עכשווית וקוּלית יותר של רוקי. במובן זה פלאסיו לא המציאה את הגלגל אבל היא כן גלגלה אותו לנתיב שמותאם לבני נוער וצעירים. זה לא אומר שהספר הוא ספר נוער מובהק, כי הוא לא. הוא מתאים לכולם. מי שלא יאהב אותו ולא יימס טיפ-טיפה הוא כנראה אדם מאוד מאוד מאוד ציני. מאוד.

אוגי הוא לא איש הפיל. הוא לוקה בתסמונת אחרת. איך אוגי נראה? זו שאלה לא קלה. למה? כי הפרטים לגבי המראה שלו מפוזרים ברמזים פה ושם לאורך הספר וצריך ללקט אותם, אבל השאלה היא לא קלה בעיקר מפני שהמראה של אוגי מאוד קשה לתפיסה.

מי שלא קרא או מי שלא רוצה להיעצב, מוזמן לדלג.

יש לו אוזניים. בערך. אבל הן לא נראות כמו אוזניים רגילות. ילד אחד חושב שהוא היה בשריפה ולכן הפנים שלו מעוותות, העור שלו מצומק וכל הפרצוף שלו פחות או יותר נמס. הוא דימה אותו לדארת סיריוס ממלחמת הכוכבים.
יש לו חור בתקרת הפה למרות שעשו לו ניתוח לתיקון החך והשפה השסועים שלו. עשו לו גם ניתוח בלסת (הוציאו לו חתיכת עצם מהירך והשתילו אותה בסנטר שלו כדי שייראה נורמלי יותר), אבל הוא עדיין צריך לאכול את האוכל עם החלק הקדמי של הפה וילד אחד אמר שזה מגעיל כי כל מיני חתיכות של אוכל נפלטות לו מהפה. אוגי מעיד על עצמו שהוא אוכל כמו צב, כמו איזה יצור ביצות פרהיסטורי.
כנויי גנאי שהדביקו לו כל מיני ילדים לאורך השנים (זה שובר לב): עכברוש. מעוות. מפלצת. פרדי קרוגר. אי-טי. מגעול. פרצוף-לטאה. מוטנט.

ויה, אחותו של אוגי תיארה אותו כך:
"העיניים שלו נמצאות בערך שני סנטימטרים מתחת לאיפה שהן אמורות להיות בפרצוף, כמעט באמצע הלחיים. הן תקועות בזווית חדה למטה, כמעט כמו שני סדקים אלכסוניים שמישהו חתך בפנים שלו, והשמאלית הרבה יותר נמוכה מהימנית. הן גם בולטות החוצה מפני שארובות העין שלו שטוחות מדי ולא מכילות אותן. העפעפיים העליונים תמיד חצי סגורים, כאילו הוא על סף שינה. העפעפיים התחתונים שלו נפולים כל כך – זה נראה כאילו חוט בלתי נראה מושך אותם כלפי מטה. אפשר לראות את החלק הפנימי, האדום, כאילו הם הפוכים. ריסים אין לו בכלל. גם לא גבות. האף שלו נורא גדול יחסית לפרצוף, וקצת בשרני. הראש שלו צבוט פנימה בשני הצדדים, איפה שהיו צריכות להיות האוזניים, כאילו מישהו לקח צבת ענקית ומחץ לו את אמצע הפרצוף. אין לו עצמות לחיים. יש שני קמטים עמוקים שיורדים משני צידי האף שלו אל הפה, מה שנותן לו מין מראה של גוש שעווה. לפעמים אנשים חושבים שהוא נכווה בשריפה: הפנים שלו נראות כאילו הן נמסו, כמו טפטופים של נר. בנוסף, כל הניתוחים שהוא עבר לתיקון החך השאירו לו קצת צלקות מסביב לפה. הצלקת שהכי בולטת נראית כמו חתך משונן שנמתח מאמצע השפה העליונה אל האף. השיניים העליונות שלו קטנות ובולטות החוצה. יש לו לסת עליונה גדולה מדי ולסת תחתונה קטנה מדי. יש לו סנטר קטן מאוד, בעצם אין לו ממש סנטר. בהתחלה הלשון שלו הייתה משתלשלת מחוץ לפה בלי משהו מתחת שיחסום אותה. למרבה המזל, זה השתפר מאוד. לפחות הוא מסוגל לאכול." (עמ' 94)


# # סוף תיאור המראה של אוגי # #



אוגי מבחין במי שמביט בו, מבחין במי שמנסה לא להביט בו, מבחין במי שמביט אבל מנסה להסתיר את מבטו ומבחין במי שמביט בו ומסיט את מבטו מיד. אף אחד לא יוצא בסדר אצל אוגי, ואוגי תמיד שם לב לתגובה של המביטים בו ולא משנה מה היא מביעה: רחמים, פחד, תהייה, גועל, זעזוע ואפילו אם היא נורא מנסה להיות שוות נפש.
אני מחבבת מאוד את אוגי אבל זה לא מקובל עלי. יש לנו עיניים כדי לראות וזה אנושי שהן נמשכות לדברים חריגים. זה נורמלי להגניב מבט ולהסיט אותו וזה טבעי שהבעת הפנים תשקף את הרושם והרגשות. לנעוץ מבט ולהתלחשש זה לא מנומס. ללגלג ולהעליב זה איכסה.


# אהבתי מאוד את מרוץ השליחים בסיפור: שרביט המספר עובר בין הדמויות בצורה חלקה וטבעית להדהים והסיפור ממשיך בנקודה שבה המספר הקודם עצר בלי שום חריקות או זעזועים. מרוץ השליחים הזה תפס אותי לא מוכנה כי חשבתי שהספר הוא מרוץ יחיד של אוגי. מאוד התפעלתי והתפעמתי מהפשטות הכובשת והמוצלחת של הרעיון. פשוט, טבעי, יפה, מעניין, כן, נוקב, אמין ואמיתי.

# אהבתי מאוד את החלוקה לפרקים, את הכותרת של כל פרק, את הגופן שהיה לכותרת של כל פרק, את ההתאמה בין הכותרת של הפרק לבין התוכן של הפרק ואת האורך המשתנה של הפרקים. חכם, הולם ופשוט נהדר.

# אהבתי את הנספח ואהבתי שפלאסיו בחרה לכתוב בנספח את מה שמופיע בנספח ולא לכפות אותו לתוך הספר.

# אהבתי את העטיפה המינימליסטית והכל כך חכמה. אהבתי שההוצאה הישראלית נשארה נאמנה לעטיפה המקורית.

# אהבתי את הספר. מאוד מאד מאוד אהבתי את הספר.

הספר לא חף מקיטש סכריני דביק ומלוקק שבו בסוף הכל נופל בדיוק במקום, הטובים הם הטובים, הרעים הם הרעים והטובים מנצחים את הרעים, אבל זה הפריע לי רק טיפ טיפ טיפונת קטנטונת. זה היה סכריני ברמה של סוכרזית אחת קטנה. אולי שתיים.

כשרציתי לקרוא קצת יותר על אוגי ועל הסופרת, גיליתי שהאינטרנט מוצף בסטיקרים וכרזות שמעודדים להיות אדיבים, נחמדים וטובי לב ועוד כל מיני אימרות שפר חינוכיות. הנה מדגם:

Don’t judge a book by its cover ---> Don’t judge a boy by his face. Read this book.
It's not enough to be friendly. You have to be a friend.
Choose kind. Make a difference in 2015.
Keep calm and Wonder on.
And my personal favorite: Keep calm and don't be a Julian
ג'וליאן הוא הנבל של הסיפור.


האם העולם הפך להיות מקום טוב יותר אחרי הספר? לא.
אולי קצת.
אבל יש לו סיכוי להיות.

לפלאסיו טעם מוסיקלי משובח אם היא הזכירה את נטלי מרצ'נט, הזמרת עם הקול העמוק, המרובד, הצלול והענוג ביותר שנתקלתי בו אי פעם.


ספר מ-ע-ו-ל-ה! חובה חובה חובה לקרוא.

אנחנו מבקשים את עזרתכם בחיפושים אחרי 3 ילדים, ועוד אינספור פוטנציאליים.

האם ראיתם את הילדה הזאת?
קוראים לה שירן אלימלך והיא בת 13, ונראית כבר לגמרי כמו פרחה. הבגדים שלה קצרים וצמודים מדי, האיפור שלה בולט מדי. יש לה בפה מסטיק ורוד מדי ותמידי מדי. שירן אומרת אומייגאד על כל דבר ומוסיפה את סיומת ה-וש הידועה, כמו רוב הפרחות שאנחנו מכירים. כשהיא מדברת עם חברות, השירן אלימלך הזאת, היא תמיד תאמר "חיים שלי בלב יפה אחת!!1" או משהו בסגנון. היא מפלרטטת עם בנים ונמרחת עליהם עם הגופיות ספגטי שלה. חוץ מזה, היא לובשת טייץ חצי שקוף כאילו בטעות, אבל כולם יודעים שהיא מחפשת צומי, הזונה.
שירן אלימלך כל היום עם האייפון שלה, מסמסת בציפורניי-מניקור-חדש. כל היום היא רק מעלה עוד ועוד תמונות עם הביקיני שלה, שיראו את הגוף, את העגיל בטבור. היא עפה על עצמה לגמרי, שירן אלימלך. האמת, סתם עוד ילדה מממלכתי ב'. פרחה. אין מה להגיד.

האם ראיתם את הילד הזה?
שמו הוא אבנר כספי, הוא עוד מעט בן 15. לפני כמה שנים המילה היחידה שהוא אמר הייתה בצרפתית והוא רק חזר עליה שוב ושוב, למרות שהוא כבר היה בכיתה ד' כשזה קרה. הוא קרוע לגמרי, דפוק על כל הראש. שמעתי שהוא שותה וודקה עם החברים השרוטים שלו, אבל בבית ספר הוא מנסה להיות נורמאלי, למרות שרוב הילדים יודעים שהוא קצת לא בסדר. הוא טחון לגמרי, מפוצץ כסף, אבל סנוב שאין דברים כאלה ואף פעם לא מזמין אליו הביתה, לא נאה לו. הוא מסוג הילדים שמעמידים פנים שהם קצת מדוכאים, אבל רק עד גבול המגניב. אבנר כספי גם לא מביא אוכל לבית ספר, ויש שמועות בקשר למשפחה שלו. אחותו בכלל מוזרה, הרגשות שלה מנותקים ממנה, היא כמו איזה רובוט. בקיצור, אבנר הזה, תכל'ס, מחוק כזה יש בכל כיתה כמעט.

האם ראיתם את הילדה הזאת?
השם הוא שירה גנות. היא באמצע. יש לה שיער כהה ועיניים חומות. היא עדינה כזאת, צוחקת בקול רם מדי. יש לה כמה חברות טובות. היא בסדר גמור, שירה, אתם יודעים, אחלה בנאדם. לפעמים קצת חופרת, אבל בסדר. באמת ממש בסדר.

אנחנו מבקשים עזרה בחיפוש ילדים אלו. יש להם סיפור, הם חיים בעולם הזה. האם ראיתם אותם? לא? את מי כן ראיתם? מה, רק ילד עם עיוות בפנים? כמובן, זה חשוב מאוד. צריך לעורר תשומת לב למקרים כאלו, מובן מאליו.
תודה רבה לכם.

הילדים לא נמצאו, מעטים האנשים שהבחינו בהם. תשומת לב יכולה להיות במקרים רבים שלילית ואכזרית, אבל עבור ילדים כמו אוגוסט - היא תמיד קיימת.

לו רק היו רבים יותר המתייחסים לפרחה מהממלכתי שמתמודדת עם דימוי גוף שגוי, לאבנר הקצת דפוק, שהמקום האחרון שהוא רוצה להיות בו הוא ביתו, ולשירה, שהיא לגמרי בסדר. אבל כנראה הרבה יותר קל לכתוב על הדוגמאות הקיצוניות עם המשפחות המקסימות והתומכות. ואיפה החלק בסיפור שאותו דווקא ג'וליאן מספר, ואיפה מירנדה, שרק בגללה הספר הזה היה שווה את זה.

במקביל לתשומת הלב שאנו נותנים לילדים כמו אוגוסט, בואו ננסה לראות אם אנחנו רואים גם את שאר האנשים, שלא החיצוניות שלהם מפריעה לראות את פנימיותם ואת אופיים, אלא להיפך.

אלוהים הוא בסיפורים הקטנים.

***

You see things, you keep quiet about them. And you anderstand. You are a wallflower.

מי שלא חווה את זה לא יבין- את תחושת האושר שמתפשטת בך ברגע שחניכה מספרת לך סוד, שלא סיפרה לשום חברה שלה. את הרגעים בהם הצלחת להביא חניכה, שהיתה עד עכשיו שקטה ומופנמת, להשתתף במשהו שהיא כל כך רצתה להשתתף בו, אבל התביישה, או שהצלחת לגרום לה לדבר עם מישהי שלא מקבוצת החברות שלה. את היומולדת שחניכות חוגגות לך, וקונות לך בלונים וכותבות לך במחברת ברכות. את הרגע שהצלחת לפשר בין שתי בנות 12 שרבו ריב כזה שלא יביש זוג גרוש. את כל הקשיים בדרך להגיע למטרה שהצבת לעצמך עבור חבורה של בנות טרוריסטיות בנות 12, ואת התחושה שאתה מבין שאתה מצליח. שאני כמו אחות גדולה, שאפשר גם להתקשר ולדבר איתה אחר הצהריים. את החניכות שבמחנה נפרדות ממני בדמעות, וקונות לי ביחד כולן מתנה. והרגע העצוב הזה שהן עולות על האוטובוסים ואת יודעת שלא תדריכי אותן יותר שנה הבאה, את הבנות האלה שלפעמים את מכירה יותר טוב מעצמך, וזה צובט לך בלב.

כבר יותר מחצי שנה שאני לא מדריכה בצופים, וזה חסר לי כמו אוויר לנשימה. יהיו אנשים שיחשבו שאני מתייחסת לכל העניין הזה יותר מידי ברצינות, ומה כבר הביג דיל, ומי ישמע מה עשיתי כבר. אבל ברגע שהתחלתי להתעסק בזה- גם ברגעים הקשים ביותר (ותאמינו לי שהיו לא מעט)- פשוט התאהבתי בחינוך. העובדה שהיתה לי הזכות לחנך, הזכות להשפיע בצורה הכנה ביותר, לא מובנית מאליו כלל עבורי. לקח לי הרבה יותר מידי זמן להבין שמה שאני רוצה לעשות בחיים זה לשלב את שתי האהבות הכי גדולות שלי, חינוך ומוזיקה, וללמד. גם היום לפעמים קשה לי לומר את זה בקול. זאת חלקת האלוהים הקטנה שלי, ולא תמיד אני רוצה שאנשים יציצו אליה.

הספר הזה, שקצר מחמאות מקיר לקיר (ולא סתם), לא מנסה להסתיר לרגע את העובדה שהוא כאן כדי לחנך. הנושא הרגיש שהוא בוחר לעסוק בו לא נבחר סתם, ואני לא אתפלא למצוא אותו מופיע ברשימות של משרד החינוך. הוא כאן כדי להעביר מסר ברור ותקיף, הוא כאן כדי לשנות, וזה כבר משהו ששווה להעריך. מי היום כותב ספר כדי לשנות משהו ולא כדי סתם לבדר? הספר הזה חריג בנוף הספרים שנכתבים היום.

אין מה לומר, למרות שהגעתי לספר הזה עם ספקות, התאהבתי. ובאמת קשה שלא להתאהב. הספר כתוב בעדינות, כנות ורגישות עד אין קץ. זה ספר שהיית רוצה לחבק את כל הדמויות שבו. יש בו כמה פנינים אמיתיות. הוא מאוד אנושי, ומצחיק לעיתים, ומרגש פעמים רבות. כל כך קל לשקוע בו, ולמרות שהוא לכאורה עוסק בנושא כבד, הוא קל כמו האוויר. כבר שנה הוא יושב בספריה שבחדר שלי ולא נגעתי בו. היום, אחרי שקראתי, אני פשוט יודעת שהוא יהפוך להיות אחד מהספרים שאני קוראת בהם שוב ושוב.

למרות הכל, הספר מתקשה לצאת מההגדרות ומהתבניות שמוכתבות לו מראש, ואי אפשר להתכחש לזה שבכל רגע שקראתי בספר הייתי מודעת לעובדה שאישה מבוגרת כתבה אותו, וזה לא ילד בן 10 שמדבר אלי מהדפים. יש כאן תובנות של אדם בוגר עם ניסיון חיים, וזה לא משכנע שאנחנו קוראים את זה מילד בן 10, וגם לא ממתבגר בן 15. נקודות המבט שהן לא של הדמות הראשית סובבות הרבה יותר מידי סביבה, וזה מפריע.

כל זה מתגמד לעומת המעלות של הספר. כי הרבה יותר מכמה שהספר הזה מקסים, הוא חשוב. בחיים לא הכל מסתיים על הצד הטוב כמו בספר, המחברת יודעת את זה, והמסר זועק מכל מילה ומכל משפט: תשנו.

יש לנו כוח. אולי זאת אשליה של צעירים, אבל ככה אני חושבת. שאנחנו יכולים לשנות, שאנחנו יכולים לחנך לאהבה עיוורת, לקבלה בלי היסוס, להבנה כנה, לחברות אמיתית. תעשו את זה, אומרות המילים בספר הזה. אנחנו חיים בחברה צרה, מאיימת, חשוכה לעיתים. אבל יש לנו את הכוחות לשנות את זה, גם אם לא תמיד יש לנו את הכלים. לא פעם אמרו לי: "אבל מה אני כבר יכול לעשות? אני לא באמת יכול לשנות את העולם." זה לא נכון, אנחנו יכולים, אנחנו פשוט בוחרים להאמין שאנחנו לא. אם תשפיעו על הסביבה הקרובה שלכם זה כבר משהו. זה הרבה יותר ממשהו. אנחנו יכולים להיות טובים יותר ממה שאנחנו חושבים שאנחנו. מעשים טובים מתפזרים כמו אבקה. וכמו שלחושך קל להתפשט, כך גם לאור.


"חינוך הוא הנשק החזק ביותר איתו אפשר לשנות את העולם"
אני באמת ובתמים מאמינה במשפט הזה בכל ליבי.

נער גדל גוף הולך ברחוב. הליכתו מפחידה; צווארו מתנדנד מצד לצד, וכל גופו כפוף. עיניו בוהות. כל הילדים מפחדים. רצים. מתחבאים. יש שמועות. הוא חולה נפש. אל תתקרבו.
הוא בסך הכל נער.

ילד בן שש יושב על כיסא תינוקות. ראשו גדול, גופו קטן, זרועותיו קצרות; נראה שכפות ידיו יוצאות מכתפיו. ההורים הביולוגים נטשו. הילד מחייך, ומראה הפנים הבוגרות כל כך, השתולות בגוף לא-להן; אנשים רואים, ומשפילים מבט.
הוא בסך הכל ילד.

ילדה משחקת בכדור. פניה, שערה, ועינייה שחורים. מכוערת. ילדה מאומצת. כושית. סודאנית.
היא בסך הכל ילדה.

וכי מה משמעות המילה שונה? מיוחד. משהו חריג, משהו שלאדם אין את היכולת להתמודד איתו, משום שמעולם לא פגש את אותו המקרה קודם.

אוגוסט פולמן הוא ילד מעוות. תוצאה של גנים כפולים שגרמו לפנים של ריטוש וזוועה.
הוא רגיל למבטים, להתרחשויות, לרתיעה ממנו; כמו מן מחלה מדבקת. מבחוץ, הוא קטסטרופה זוועתית של פנים. בתוכו, הוא מה שתמיד רצה להיות; ילד רגיל.
אני שונה. אני אפילו מתגאה בזה. אבל האם אני מקבלת את השונה ממני? האם אני יותר טובה מאותם הילדים שהציקו לי והחרימו אותי במשך כל-כך הרבה שנים? אלוהים, אני לא.

מעשיך הם האנדרטות שלך.
המשמעות של האמרה היא שרצוי שיזכרו אותנו בזכות הדברים שעשינו. המעשים שלנו חשובים יותר מכל דבר אחר. הם חשובים יותר ממה שאנחנו אומרים או מאיך שאנחנו נראים. המעשים שלנו ממשיכים להתקיים אחרי שאנחנו מתים. המעשים שליו הם כמו אנדרטאות שאנשים בונים כשי לכבד גיבורים אחר מותם. כמו הפירמידות שהמצרים בנו לכבוד הפרעונים. רק שבמקום שיהיו בנויים מאבן, הם בנויים מזיכרונות של אנשים. בגלל זה המעשים שלנו הם האנדרטה שלנו. בנויים מזיכרונות במקום מאבן.

אנשים נוהגים להסתכל כל-הזמן על החיצוניות. היא יפה. הוא מכוער. היא נראית מוזר. הוא חנון.

אוגוסט. אתה כן יפה, ואתה האדם היפה ביותר שאי-פעם קראתי עליו, ואתה מסוג הדמויות שישארו לנצח. ואף על פי שהתחלתי לסלוד ממנהגי, אני אומר גם לך; פלאסיו; תודה.

הכיתה של הגדולה הסוכרתית שלי ארגנה מסיבה. הילדים קבעו בעצמם את רשימת הכיבוד וכל אחד היה אמור להביא משהו. אף אחד מהם לא בירר מה מותר לגדולה לאכול. גם הוריהם לא. כשהיא אמרה שתביא מים ודיאט ספרייט נאמר לה שזה לא בא בחשבון. קבוצת מכשושיות הקיפה אותה ואמרה לה פה אחד "אף אחד לא שותה את זה, אז תביאי מיץ."
"אבל זה הדבר היחיד שמותר לי לשתות," היא נסתה לשכנע.
"זה לא מעניין אותנו. אם את לא מביאה מיץ את לא באה."
קשה לי להכיל את מה שעבר ועובר על בתי בעיקבות הסוכרת. אני מרגישה את הסכין המסתובבת בלב שלי. הרבה בלאגן עשיתי בבית הספר עקב ההכנות למסיבה הזו. הילדות המעורבות נענשו, עד הפעם הבאה. החיים הם לא ספר, ורוע לא עובר מהעולם.לצערי אני בטוחה שהיא תמשיך לסבול עוד הרבה מחוסר סובלנות לשונה, גם של הילדים וגם של הוריהם.

בתור אמא לילדה סוכרתית ובת לאם עם פוליו, יש לי איזשהו מושג מה עובר על ילד שונה. ועדיין, אני לא מתיימרת להבין מה עובר על ילד שמראהו החיצוני כה חריג כמו אוגוסט.
המון נאמר על הספר הזה ואין לי מה להוסיף. פחדתי לקרוא אותו במשך הרבה זמן מפחד שהוא יהיה יותר מדי, והוא אכן היה יותר מדי עבורי. אסכם אותו במילותיה של בתי "זה ספר שהופך אותך להיות אדם יותר טוב."

אצטט כאן את מה שכתבה בתי והקריאה לכל הכיתה בעיקבות הארוע הזה.זה מה שהיא כתבה,ללא עריכה:
"איך הייתם מרגישים במשך היום אם הייתם יודעים שאתם עתידים לקבל לפחות 4 זריקות ביום ודקירות של מדידות סוכר?
אני לא מרגישה הכי בסדר עם זה. למה אני מקבלת את זה? כי יש לי סוכרת.

להיות סוכרתי בכיתה ה' כמוני זה אומר שאין לי מספיק שיקול דעת כדי לדעת מה לאכול ומתי. ואיך אני יודעת? אני מתקשרת לאמא ואבא. מה שאומר שהטלפון שלי מצלצל ומצפצף ומפריע לכולם.
איך הייתם מרגישים אם בבית ספר שאסור בו טלפונים, רק שלך מצלצל וכולם נועצים בך מבטים?
אני לא מרגישה עם זה כל כך נעים. אני נבוכה מאוד ומרגישה שהלב שלי מתכווץ, זו תחושה ממש לא נעימה. אבל מה אני אעשה? זה מה שיש.

קרה לכם שאתם נורא מתעצבנים על משהו? לי זה קורה רק בגלל הסוכרת. לא ציונים, לא חברות, פשוט הסוכרת. לפעמים, משהו כמו כל 3-4 חודשים, אני מצוברחת ובוכה ולא יודעת מה קורה איתי. אני פשוט מוציאה את הזעם שלי מהסוכרת. בימים כאלו לא כדאי לדבר איתי, כי אני מוציאה את הזעם שלי על מי שעומד מולי.

מה הייתם עושים אם בזמן דבר רע היה יוצא לכם דבר מתוק? הייתם מודים על הדבר המעצבן? או שלא?
לי קרה דבר טוב מהסוכרת – הרצאתי באיכילוב! זה היה מאוד משמח ונחמד, אך לא עלה בדעתי אף לא לרגע אחד הרעיון להודות לסוכרת.

קרה לכם שאי פעם העליבו אתכם בגלל מוצאכם, עורכם או כל תכונה אחרת? לי זה קרה בכיתה ג' בגלל הסוכרת. ילד אחד אמר לי בשיעור מדעים 'את מקנאה כי לי אין סוכרת ולך יש.' הופתעתי ברמות. זה לא היה נעים. ממש לא נעים.

אני מקווה שהצלחתי להעביר את חוויותי ושהבנתם לליבי."

בשכבה שלי היתה בחורה גמדה. או ננסית, לא זוכרת מה בדיוק ההבדל בן שניהם. בכל אופן, הראש שלה בגודל מתאים, טיפה מעוות באזור הלסת, והגוף קטן. אבל היא בחורה כל כך מתוקה, מצחיקה ושופעת ביטחון עצמי (הבנאדם לא היסס להירשם למגמת דרמה, ולהעלות מונולוג בן עשרים דקות שבמהלכו קרע אולם שלם מצחוק) – שלעיתים קרובות שכחנו שמדובר במישהי שונה חיצונית. אולי כי כאשר הבפנוכו כל כך מתוק ואמיתי וכן, הוא פורץ החוצה פי שניים ומטשטש את הכיעור החיצוני.
אוגוסט פולמן הזכיר לי אותה, הם חולקים את אותו סוג אומץ. זה האומץ לצאת מול כל העולם. לעשות גם דברים שקשים לך, כי אתה לא מוכן לתת לשוני שלך לדפוק לך את החיים.

חבל לי מאד שאין לי את הספר כאן כדי לצטט ממנו כל כך הרבה קטעים מקסימים שאהבתי. ברוב פריקיותי נכנסתי לדני ספרים "רק להסתכל", נתקלתי בכריכה המפורסמת, ונתקעתי שם לשעתיים הבאות.
"פלא" זה ספר מעולה. אהבתי במיוחד שהוא נכתב מהרבה נקודות מבט, וזה נפלא לראות עד כמה אותו אירוע מתפרש בצורה שונה אצל כל אחד. מהספר הזה למדתי, בפעם המאה, עד כמה אנחנו לא באמת יכולים להבין אחד את השני. ועד כמה אנחנו חייבים, כל החיים, לחזור ולנסות שוב להבין. להבין מה עובר על הילד או החבר או ההורה או מי-שזה-לא-יהיה שעומד מולנו.
כי בלי ההבנה הזאת, נישאר כולנו ג'וליאנים: יצורים קטנים, מכוערים ואומללים הרבה יותר מאוגוסט.

גיבור הספר הוא אוגוסט פולמן, ילד בן 10 עם עיוות רציני בפנים כתוצאה מתסמונת נדירה עמה הוא מתמודד: "קוראים לי אוגוסט ואני לא מתכוון לתאר את עצמי, איך שלא תדמיינו אותי - זה הרבה יותר גרוע". אוגוסט מספר על השנה בה הופסק חינוכו הביתי ואמו החליטה כי עליו להשתלב בבית ספר רגיל.
אין זו שנה קלה, היא מלאה באתגרים עבור אוגי עצמו, משפחתו, הילדים בני כיתתו, המורים. אך עם כל הקושי היא מלווה בחוויות מעצימות, בנצחונות קטנים וגדולים.
מבפנים אוגוסט חש כילד רגיל וכל שהוא מבקש זה שיתייחסו אליו ככזה: "אם הייתי מוצא מנורת קסמים והייתי מקבל משאלה אחת, הייתי מבקש שיהיו לי פנים נורמליות שאף אחד בכלל לא שם לב אליהן".
הוא מייחל לכך שיפסיקו לנעוץ בו מבטים או לעבור לצד השני של הרחוב, אך לצד התמודדויות אלה, ולצד ג'וליאן הילד הכמעט יחיד מכיתתו שמתנכל לו ללא הרף, אוגי מוקף בסביבה תומכת. סביבה הכוללת את: הוריו, אחותו, המורה לספרות שדואג מידי שיעור לכתוב על הלוח אימרה מעצימה עבור תלמידיו.
קיימים גם מספר חברים טובים מהכיתה וחברים בוגרים יותר, תלמידי כיתה ט' מבית הספר בו הוא לומד. כמו כן, ישנה כלבתו האהובה דייזי, המלווה אותו מאז היותו קטן בכל צעד ושעל ועוזרת לו מאד ברגעים הקשים.
הספר נכתב מתוך פגישה מקרית של הסופרת עם ילדה עם פנים מעוותות. הסופרת מספרת כי נתקלה בילדה בגלידריה, היא הייתה שם עם שני בניה ומתוך פחד כי בניה יגיבו לילדה בצורה לא יפה ויפגעו בה, היא לקחה אותם ועזבה את המקום. לאחר מעשה הרגישה שהייתה אמורה לנהוג אחרת, לא לברוח ובכך לשמש לבניה דוגמה. כדי לתקן היא החלה עוד באותו היום, לכתוב את הספר, בתקווה שמתישהו הספר יגיע לאותה הילדה. עוד מספרת הסופרת כי את ההשראה לכתיבת הספר העניק לה גם השיר wonder ומשיר זה לקוח שם הספר שבאנגלית נקרא: wonder.
הספר כתוב בצורה המותאמת לנוער, אך כאמור גם מבוגרים עשויים להתרגש, ליהנות ולהפיק ממנו שיעור לחיים. זהו ספר שקראתי מזמן (יצא בעברית בשנת 2013) ומלווה אותי עד היום. חוץ מהמסר של הספר אהבתי גם את צורת הכתיבה: פרקיו של הספר קצרים, אך כל פרק רב משמעות ורגש. בנוסף, הספר כתוב מתוך מספר נקודות מבט, דבר שמעצים את המסר ונותן תמונה שלמה יותר.