ביקורת ספרותית על הזיכרון היחיד של פלורה בנקס מאת אמילי בר

---

אם אין לי את הזכרונות שלי מה אני?
האם אני עדיין אני?
איזה אני אני אם אני כל יום מגדירה את האני שלי מחדש?


פלורה כותבת ״תחיי את הרגע מתי שאת רק יכולה. לא צריך זיכרון בשביל זה״
פלורה היא כמו שעון חול,
במשך היום היא זוכרת את הכל
אך מידי בוקר היא שוכחת וצריכה להפוך מחדש ( אממ אולי הדימוי של השעון חול לא כזה מוצלח....יותר שעון קפיץ) במשך היום היא בסדר, מתקדמת שניה אחר שניה צוברת זיכרונות אבל בבוקר היא צריכה למתוח מחדש את הקפיץ לברר מי החברים שלה מי ההורים שלה ובכללי מה היא עשתה בשבע שנים האחרונות.

היא כן זוכרת עד גיל עשר.
היא זוכרת את אח שלה בתור נער צעיר היא זוכרת את היום שנכנסה לגן ופגשה את החברה הכי טובה שלה אבל היום היא בת שבעעשרה והבין לבין נעלם אז היא כותבת,
את מה שקרה, את מה שקורה על פתקים בפלאפון או על הזרועות שלה.

הספר ערבב קצת יותר מידי מציאות וחוסר מציאות, היו כמה חורים בעלילה וכמה שהודבקו חזק בסלוטייפ,
היה בו גם רצון לא ברור להידמות ל״הכל הכל״ ״בוא נחליף את הכדורים בסוכריות שהזמנו באיבי״ בחייאת יותר אמינות


״אל תכנסי בטעות לטריטוריה של דובי קוטב״. ( החוקים של פלורה לחיים, חוק מספר 4)



חכם.

» ביקורות נוספות של אגס
» ביקורות נוספות על הזיכרון היחיד של פלורה בנקס