אם אין לי את הזכרונות שלי מה אני?
האם אני עדיין אני?
איזה אני אני אם אני כל יום מגדירה את האני שלי מחדש?


פלורה כותבת ״תחיי את הרגע מתי שאת רק יכולה. לא צריך זיכרון בשביל זה״
פלורה היא כמו שעון חול,
במשך היום היא זוכרת את הכל
אך מידי בוקר היא שוכחת וצריכה להפוך מחדש ( אממ אולי הדימוי של השעון חול לא כזה מוצלח....יותר שעון קפיץ) במשך היום היא בסדר, מתקדמת שניה אחר שניה צו<mark>בר</mark>ת זיכרונות אבל ב

לפלורה היה גידול במוח. כשהייתה בת אחד עשרה הסירו אותו בניתוח חלק מהזיכרון שלה הוסר יחד איתו,
היא זוכרת לעשות ד<mark>בר</mark>ים בסיסים ומה שקרה לפני המחלה אך היא לא מצליחה ליצור זיכרונות חדשים.

אבל בעצם יש לפלורה זיכרון שאותו היא לא שוכחת הנשיקה שלה... הנשיקה שלה עם דרייק שאותו היא לא ממש
זוכרת אבל את הנשיקה כן ומה שקרה ואמר לה באותו הערב גם נזכר במוחה.
וכ<mark>בר</mark> אחרי הנשיקה שלה היא חושבת שזהו אותו היא אוהבת

אממ
אז הספר מספר על פלורה בנקס- נערה בת 17 עם הפרעת זיכרון שגורמת לזיכרון שלה להתאפס כל כמה שעות.
עד שהיא מנשקת את דרייק (שהיא לא זוכרת בכלל), מתאהבת לגמרי וזוכרת את זה.
אז מה אני חושבת על הספר?
אני חייבת להגיד שהעלילה הייתה מקורית, אבל עדיין מאוד דומה לד<mark>בר</mark>ים אחרים. אני מתכוונת להגיד בזה שהרעיון עצמו של ילדה שהזיכרון שלה מתאפס כל כמה שעות ובלה בלה בלה הוא מקורי, אבל בכל זאת היו ד<mark>בר</mark>ים שמאוד ה