נער ושמו זשל"ב כותב ביקורת על ספר ושמו איש ושמו אובה





אמא שלי תמיד אומרת, שאם כל החיים שלך אתה עצבני, יהיה לך שיער לבן כבר בגיל מוקדם. לא יודע אם זה הוכח מבחינה מדעית, אבל לפחות במקרה של אובה זה כנראה נכון.

על כריכת הספר 'איש ושמו אובה' של <mark>פרדריק בקמן</mark>, רואים אדם בחליפה שחורה ומהודרת, גבו מופנה אל הקוראים ואת פרצופו לא ניתן לראות, ושיערו לבן. וזאת למרות שהוא רק בן חמישים ותשע. זהו אובה

הספר מתחיל כמו ספר נוסחה.
כותרת הנוסחה: "המטמורפוזה של האיש האנטיפתי".

מרכיבי הנוסחה: קחו איש או אישה (אני אשתמש בלשון זכר כדי להקל) רצוי קשיש (אם כי רוב הקשישים אינם משתנים) בעל אופי מסוגר, אנטי חברתי, קשה, בודד, תצוותו לו ילדים או בני נוער או משפחה צעירה וקולנית (רצוי ממעמד נמוך יותר משל הקשיש) ואחרי תקופה נוצר קשר הדוק ביניהם, החשדנות מתמוססת והקשיש, ראה זה פלא, משתנה לחלוטין.

אתם חושב

אם תחפשו ביוטיוב את השיר "Across the universe" של הביטלס, בתוצאות החיפוש תווכחו לגלות שלקורט קוביין יש ביצוע לשיר.
אני התרגשתי. אני אהבתי. מאוד. לפני כשבועיים אח שלי מודיע לי שלא קורט קוביין שר את השיר, אלא להקה בשם "Seether". לא ברור מי התחיל עם הזיוף הזה.
לא האמנתי לו. אז הקשבנו. הפעם הקשבתי בחשדנות, בהאזנה ממוקדת.
זה לא קורט!
זה באמת לא הוא. הביצוע יפה, עדיין, אבל ידיעת הזיוף השאירה לי טעם

"הדבר הכי גרוע מבחינתנו הוא שאנחנו תלויים בכם. שהמעשים שלכם משליכים על החיים שלנו. כלומר לא רק לאנשים שבחרנו לחיות לצידם יש השפעה על החיים שלנו. גם אתם, האידיוטים, משפיעים על מה שקורה לנו. אתם, שעוקפים אותנו בתור, שלא יודעים לנהוג, שאוהבים סדרות טלוויזיה גרועות, שמדברים בקולות רמים מדי במסעדות, שהילדים שלכם מדביקים את שלנו בשפעת בגן. את, שלא יודעים לחנות כמו שצריך, שגונבים את העבודות שלנו ומצביעים

ספר שווה קריאה והפנמה.

גם אם אתה רוצה למות-יש עדיין מליון סיבות למה לא כדאי!!!

אובה מתקשר עם כולם כמעט ללא מילים.אשתו המתה,אביו,השכנים,מנהלי המפעל,אנשי הרשות,גיי,ומי לא.
ההתקשרות היא דרך אופיו המאד לא נוח.הוא ישר כמו סרגל ולא יכול לעגל אף פינה.

אליי הוא מאד מתחבר.ויש בו קטעים טרגי-קומיים שנכתבו בדרך פשוטה שמאד אהבתי.
אובה איש של שכל ישר אבל הסופר מראה לנו שגם השכל הישר "מתעקם" לפעמים ב

אנשים עם חרדה*/<mark>פרדריק בקמן</mark>.

מחיאות כפיים. המון המון המון מחיאות כפיים. כי מה לעשות, <mark>פרדריק בקמן</mark> גאון, והוא עשה זאת שוב.

אתחיל בוידוי. לא רציתי לקרוא את הספר הזה. קיבלתי אותו, והוא נח אצלי כמה ימים לפני שיכולתי לפתוח אותו. למה אני צריך את זה?
הרי עכשיו יש לי ספר חדש של <mark>פרדריק בקמן</mark> לקרוא, ואם אקרא כבר לא יהיה לי ולא אוכל להתרגש מלחשוב על זה. אבל מה אעשה, ובסוף אני חייב כבר לקרוא את זה.

אז

רציתי להתחיל את הביקורת הזאת בדרך מאוד מגוחכת.
אבל אז החלטתי שזאת רק העצלנות שלי שמדברת, ושאני צריכה לקחת את הזמן הפעם כדי למצוא את המילים הנכונות.
וזה ללא ספק הולך לקחת זמן, כי המשפט הבא שעמדתי לכתוב היה: "אני לא יכולה פשוט להפליץ ביקורת" - אז תודו לי על כך שאני מספיק ערנית כדי לסנן משפטים שכאלה.

עכשיו, לספר.
קודם כל בוא נספר על העלילה, שזה כמובן החלק שאני הכי שונאת בביקורת, אבל הפעם זה לא

תודה לאל שנמחקה הביקורת הראשונה שניסיתי לכתוב על הספר הזה, היא הייתה גרועה, ופרקתי עליה כבר את כל מה שלא באמת מעניין אף אחד.
עכשיו אפשר לגשת לעניין ברצינות.

ממש נהניתי מהספר הזה.
אני ממש עפה עליו עכשיו.
הוא פשוט...כבד, אבל בקטע טוב, יש בו חתיכת משקל, או במילים אחרות - בשר.

כמו הספר הקודם, עיר הדובים, גם בספר הזה <mark>פרדריק</mark> משום מה חושב שזה בסדר לרמוז בבוטות על מה שהולך לקרות לפני שזה פאקינג ק

וואו כמה נהניתי מהספר!!! בחרתי אותו לקראת יום כיפור כי השם קרץ לי ונשמע מתאים לתקופה ואחרי שני ספרים של <mark>פרדריק בקמן</mark> שקראתי בעבר סמכתי עליו שיספק את הסחורה. ואיזה כיף שהוא לא איכזב! למרות שהיו פה ושם מריחות (באמת שממש טיפה) נהניתי מכל רגע, התרגשתי וצחקתי בקול ולקראת הסוף ממש לא רציתי שייגמר. העלילה משלבת תובנות חכמות על החיים לצד הומור שחור וההבנה שאתה יכול להעביר חיים שלמים בלי להכיר באמת את מי שנ