ביקורת ספרותית על פלא מאת ר"ג' פלאסיו

---

אמא שלי לומדת רפואה וסיעוד. היא עומדת להיות אחות, אני די גאה בה על זה.
היא לומדת המון. המון המון. ובתחילת שנת הלימודים שלה היא קצת התקשתה, בגלל שתמיד היתה לה בעיה עם העברית, אז עזרתי לה והקראתי לה מהסיכומים הארוכים להחריד שנותנים להם שם בבית הספר. היא למדה גם סוציולוגיה, כמובן, ונתנו להם מן דוחות מצב אצל משפחות. אחד הדוחות סיפר על משפחה שבה נולד ילד עם עיוות בפנים. קראתי לה את זה לפני הרבה זמן, עוד בינואר כנראה, ואני לא מוצאת שוב את זה, אז אני לא זוכרת את התיאור. אבל אני כן זוכרת מה היה כתוב על היחס של המשפחה. בעצם, אלו היו ההורים. זאת הייתה משפחה מרובה ילדים, ולהורים הייתה בעיה כללית כלשהי. אבל זו לא הייתה הסיבה שהם הרחיקו את הילד מהבית. הם דחו אותו, נגעלו. הם ניסו עוד ועוד לבדוק אם יש לו בעיה שכלית שתתרץ את העובדה שהם משאירים אותו כל הזמן בבית החולים, למרות שהטיפולים הפיזיים כבר נגמרו בשבילו. ובכל זאת, עובדי בית החולים ממשיכים להסביר שאין טעם או סיבה להשאיר אותו שם. אז מחזירים אותו הביתה, ושם ההורים מרחיקים אותו מאחיו. כשהוא ביקש לשחק איתם, ההורים אמרו שאין סיבה, הרי הוא בכיסא גלגלים והוא לא יוכל לשחק איתם גם ככה. אז הם הציעו ללכת לראות בטלוויזיה, אלא בטלוויזיה הצבעונית שלהם, שנמצאת בחדר נפרד. הוא מצידו, היה מוכן לראות בטלוויזיה בשחור לבן, העיקר שיהיה עם אחיו.
וזהו. אין הפי אנדינג. זה דוח מצב, לא ספר.

הספר הזה גרם לי להיזכר בסיפור ההוא, וגם גרם לי לחשוב שלאוגוסט יש מזל שהוא מוקף בכזאת משפחה אוהבת וחברים מקבלים.

אז, קצת רקע על הדמויות שתפגשו בסיפור:

הכירו את אוגוסט פולמן, ילד שנקרא על שם חודש. אבל יכול להיות שזה לא הדבר הראשון שתבחינו אצלו.
יש לו התמכרות רצינית למלחמת הכוכבים, דבר יוצא דופן בהתחשב בשנה שהוא נולד בה. אגב, הוא ממש מצחיק. וחכם. ויש לו כתב יפה. הכתב הכי יפה שראיתם אצל בן, אם תסמכו על ג'ק וויל.

הכירו את אוליביה פולמן, או ויה, כפי שהיא נקראית בפני בני משפחתה, למרות שהייתי מעדיפה לקרוא לה אוליב, כצבע עור הזית שלה.
היא כבר התרגלה לחיות בצל אחיה, התרגלה להתמודד בעזרת עצמה עם בעיותיה, כי למרות שויה שלנו רק בת 14, היא יודעת שכל תהפוכות גיל ההתבגרות הן כלום לעומת הסבל של אחיה.
היא צריכה להתמודד עם העובדה ששתי חברות שלה פשוט נטשו אותה. אחת מהן, מירנדה, צבעה את שיערה בוורוד ואוליביה לא יכולה שלא לתהות איך לעזאזל זה קרה.
אוליב הוא דמות מעולה. אהבתי איך שהיא תמיד הגנה על אוגוסט, והתאזנה כשהודתה שהיא לא רוצה שיתגו אותה בתיכון רק כ"אחותו של המעוות".

הכירו את סאמר, כשמה היא כן, קיצית וחייכנית.
היא התיישבה ליד אוגי ביום הראשון ללימודים בגלל שריחמה עליו, אבל שלא תבינו אותה לא נכון. סאמר למדה להכיר אותו ונהנית בחברתו יותר מאשר עם שאר הילדים בשכבה.
היא רצתה להתחפש לחד קרן בהלואין. אני די מעריצה אותה על זה.
היא עשתה לה ולאוגוסט את שולחן הקיץ. זה אומר שזה שולחן לילדים עם שמות קייצים. אבל אוגוסט והיא ירשו גם לילדים עם שמות חורפיים לשבת לידם בשולחן, אם הם יהיו נחמדים.

הכירו את ג'ק וויל, ילד ששם המשפחה שלו הוא גם שם פרטי.
הוא לומד בבית ספר פרטי, אפילו שאין עודף כסף במשפחה שלו. הוא ממש כשרוני, אם תשאלו אותי. הוא הצליח לקחת מזחלת שלג שבורה ו"ישנה" ולתקן אותה למזחלת ממש מאגניבה עם ציור של ברק.
למרות שהיה רגע קט שבו די שנאתי את הממזר הקטן, אבל הכל הסתדר. הוא מעולה, אפילו שהוא בלונדיני.
הוא מגן על אוגוסט, ואפילו עובר (ספוילר) חרם שיצר מי אם לא (עוד ספוילר) ג'וליאן.

הכירו את ג'סטין, דמות מאכזבת.
כן, לעזאזל עם זה, מבין כל הדמויות, דאמט, אפילו ג'וליאן, הוא זה שהרס לי את הספר.
כלומר, ג'וליאן מתאים לכאן, אוקיי? כי לא היה יכול להיות הגיוני שכולם מצליחים להתרגל למראה החיצוני של אוגוסט, אוקיי? אבל ג'סטין די מיותר. רציני, הוא גם די תלותי. הוא ביחד עם אוליביה שבועום ספורים, אולי פחות, ופתאום הוא מדבר רק על המשפחה שלה, ורק עליה ורק על מה שהיא מרגישה. אוקיי, במידה מסוימת רציתי לדעת עליו עוד. הרעיון לעשות לו פרק משלו לא היה רע. אבל העניין הוא שהוא לא דיבר על עצמו. הוא לא דיבר על המוזיקה שהוא מנגן, מוזיקה קריאולית שזו מוזיקה שמנגנים בלואיזיאנה ושהוא מנגן אותה, למרות שהוא מברוקלין. והייתי רוצה לדעת גם על המשפחה שלו, במקם אזכור קטן ועלוב של ההורים שלו.
לג'סטין היה המון פונטציאל להיות דמות מעניינת ועמוקה, אבל יש לי הרגשה שפלאסיו התעצלה לתת לו עומק.

הכירו את מירנדה, ההיא שצבעה את השיער שלה בורוד.
יש לה תירוץ טוב ללמה היא כבר לא מדברת עם אוליביה. באמת באמת. אבל אני לא אספיילר, בגלל שאני אדם כזה טוב.
ואולי הבטחתי למישהו שאני לא אספיילר כדי שהוא יקרא את הביקורת שלי.
טוב, אוקיי, שניים.
אבל איך אפשר להמשיך לכעוס עליה, כשהיא זו שנתנה לאוגי את קסדת האוסטרונאוט שלו?
או כשהיא זו שמצאה אותו בבליל האנשים בליל "העיירה שלנו"?
אבל לא ממש הכרנו אותי. או לפחות לא אני. לא יודעת, אני די קשת קליטה, זה כנראה זה.

דמויות נוספות, שאולי לא שמעתם את קולם בסיפור, אבל הם בהחלט שווים אזכור.

כריסטופר, הוא החבר הכי טוב של אוגוסט. לא שמענו הרבה עליו. רק שהוא אוהב את מלחמת הכוכבים כמו אוגוסט והם היו עושים קרבות בחרבות אור.

המנהל פלוצקר, שהיה יכול להיות שידוך מעולה לפרופסור ישבנוביץ ויש לו ציורים של ילדים מבית הספר על הקיר במשרד שלו.

גברת גרסיה שפלוצקר אומר שהיא בעצם מנהלת את הכל, למרות שהיא רק המזכירה.

ג'וליאן, שאת הקול שלו הייתי רוצה לשמוע.
כן, כן, תתפלאו. הייתי רוצה פרק על הילד ההוא ששאל אם אוגוסט היה בשריפה שהפנים שלו נראים ככה. אותו ילד ששם פתקים מעליבים בלוקר של ג'ק וויל ואותו ילד שקיבל פתקים מזויפים בלוקר מביולה.
כי הייתי רוצה לדעת מה עובר לו בראש. הייתי רוצה לדעת מה הוא חושב על אמא שלו. לא רציתי לחשוב שהוא שטחי ששופט אנשים לפי המראה שלהם, ושהוא מפונק עשיר שמשתעמם מפריז.

*המהום*
אה, חבר'ה, אתם יכולים לעזור לי? אני לא זוכרת מי עוד....
כלומר, ברור שיש את ההורים של אוגוסט, שראויים לציון, כי כמובן, ראו דוח מצב למעלה. ומיילס והנרי, וגם איימוס. ושרלוט. אוי, איך אהבתי את שרלוט. אפילו שהיא בלונדינית.
ודייזי. אלים, דייזי. היא מדהימה. היא בטח בגן עדן עכשיו עם סבתא.
וסבתא! לה ולאוליביה היה קשר מדהים. זה גרם לי לחשוב כמה אני אוהבת את סבתא שלי. במיוחד כי באותו יום שקראתי את זה הייתי אצל סבתא שלי.
ורגע, מר בראון! המורה עם האימרות! אגב, רק אני שמתי לב ששם המשפחה שלו הוא "חום"? או שבצל המנהל פלוצקר ופרופסור ישבנוביץ אף אחד לא שם לב?

הספר הזה הוא מדהים. סיפור רציני משולב בהומור ילדותי. שזה מעולה, כי עכשיו אני קוראת את "שומרת אחותי" ומבינה כמה היה חשוב כאן להיות הומור. אז נכון שגם שומרת אחותי הוא ספר כבד וכנראה גם עצוב יותר מפלא, אבל בגלל חשוב אפילו יותר ההומור.

אה, וכמעט שכחתי.
ציטוטים!
"לא בא לך לפעמים להרביץ לילדים האלה?"
"לא יודע. אולי"
"אני הייתי רוצה. לדעתי אתה צריך אקדח מים צמוד לעיניים שלך איכשהו. וכל פעם שמישהו נועץ בך מבט, תשפריץ לו בפרצוף."
"כן, אני אשפריץ עליו שיקוי ירוק מכיל או משהו,"
"לא, לא. מיץ שבלולים מעורבב עם פיפי של כלבים."
---
"אני דווקא מסכימה עם אמא שלי, אני באמת חושבת שאנחנו צעירים מדי לחברויות בקטע הזה. כאילו, אני פשוט לא מבינה מה הלחץ."
"אני מסכים," אמר אוגוסט. "מה שקצת חבל, אתם יודעים, עם כל החתיכות האלה שמשליכות את עצמן לרגלי."
---
ואז התחיל לרדת עלי בגלל שאני קוראת את "מלחמה ושלום".
שמעתי אותו מתרברב בפני אנשים שיש לו "בת בת חמש-עשרה שקוראת טולסוי." אבל הוא נהנה להקניט אותי ולשאול איפה אני בספר- במלחמה או בשלום, ואם כתוב שם משהו על ימיו של נפוליאון כרקדן היפ-הופ.
---
"את רוצה לדעת מה הבעיה עם הפנים שלי?"
"כן. אם זה בסדר מבחינתך."
"כן, זה לא כזה סיפור. הבעיה העיקרית שיש לי זה משהו שנקרא דיס-או-סטו-זיס מנ-די-בו-לו-פשיא-לי - ודרך אגב, לקח לי מיליון שנה ללמוד איך להגיד את זה. וחוץ מזה יש לי עוד תסמונת שאותה אני לא יכול בכלל לבטא. והדברים האלה השתלבו למין תופעת-על כזאת, שמרוב שהיא נדירה, אפילו לא מצאו לה שם. כאילו, אני לא רוצה להשתחצן או משהו, אבל תדעי לך שאני ממש נחשב לפלא רפואי."
---
"מה יש לך בתיבה? מכונת ירייה?"
"הא! זה מצחיק. לא. זה...כינור."
"ג'סטין מנגן בכינור. הוא חבר בלהקת זיידקו."
"מה זה להקת זיידקו?"
"זה סגנון מוזיקלי, סוג של מוזיקה קריאולית."
"מה זה קריאולי?"
"עדיף שתגיד לאנשים שזו מכונת ירייה, אף אחד לא יתעסק איתך."
"מוזיקה קריאולית זה סוג המוזיקה שמנגנים בלואיזיאנה,"
"אתה מלואיזיאנה?"
"לא, אני מברוקלין."
---
הו, ואתם פשוט חייבים לקבל הצצה מהפתקים שג'וליאן קיבל:
"ג'וליאן, אתה כל כך יפה! אני אוהבת אותך. התינשא לי? אוהבת, ביולה"
"אתה חתיך הורס. דגדג לי ת'רגל. XO ביולה"

אלים, נשפכתי מצחוק במשך שעות.

אגב, נכון הקטע הזה ש*לא ספוילר* שהם הלכו ליער והתחילו לשיר בסרט צלילי המוזיקה את "הדברים שאותי משמחים"? אז בטיפשותי הנצחית וברצוני להרגיש נוסטלגית, שמתי את השיר הזה להמשך הקריאה.
טעות, כמובן. אם אתם כמוני, ותרגישו דחף לשמוע שוב את ליזל שרה את זה, תדחפו את הדחף הזה לפינה חשוכה בראש שלכם ותמשיכו לקרוא בלי עצירות. בבקשה.

נ.ב.
תיק כינור לא נראה כמו מכונת ירייה. תיק כינור נראה כמו תיק כינור. חברה שלי מנגנת בכינור, ותיק הכינור שלה לא נראה כמו מכונת ירייה. אגב, למה לומר מכונת ירייה? מה הבעיה ברובה או אקדח או משהו? אלים!

» ביקורות נוספות של Nameless
» ביקורות נוספות על פלא