אני מחבבת את ריצ'ר המבריק והבודד, את סקוט מורדוק הנונשלנטי, את הגיבורים בעלי ההומור היבש של אליסטר מקלין (לפחות בילדותי חיבבתי, כבר הרבה שנים שלא קראתי אותו) ועוד כל מיני ג'יימס בונדים לעת מצוא, רבים וטובים וטובים פחות.
אבל תנו לי אחד כמו תומס לאנג, שיורה וצוחק, אוקיי, אולי הוא לא צוחק, אבל אני, הקוראת מתגלגלת מצחוק, ואני שוכחת את כולם.
אפשר בבקשה עוד מהקסם הזה?
אני מבינה שיו לורי הפך לשחקן מפורסם מאז כתב את ספרו הראשון, וזנח את הכתיבה. לא ראיתי ולו פרק אחד של האוס, לכן אני יכולה בלב שקט לשלוח את הסדרה הזו לעזאזל. לולא האוס, אולי כבר היתה לנו סדרת ספרים מכובדת בת 20 כרכים. אני יכולה גם לייחל לכך שקריירת המשחק של לורי תיכשל כליל והוא יחזור לכתוב לנו המשך לסדרה-בפוטנציה הזו.
זו לא פארודיה, הגיבור איננו לא-יוצלח שמנסה לחקות את ג'יימס בונד, והצחוק לא נובע מכשלונותיו.
הגיבור הוא אכן גיבור, ע"פ מיטב המסורת של המרגלים, החיילים המשוחררים והבלשים הפרטיים למיניהם הנוטים להסתבך בהרפתקאות מסמרות שיער ומסכנות חיים.
אבל יש לו חוש הומור נהדר, שגלגל אותי מצחוק לאורך כל הספר.
וזה שילוב נהדר.
למה הוא כ"כ נהדר בעיני?
נראה שזה דורש הסבר מאחר ובין המבקרים יש שראו בהומור של הספר דווקא נקודת חולשה. הגזמה.
זה דורש הסבר גם כי אני עצמי, כמה מביך לגלות, כתבתי בביקורת על "לבד בתיאטרון המוות" כך:
"...הומור יבש, לא מהסוג שגורם לך לצחוק בקול באמצע הקריאה (אבל מי לעזאזל רוצה צחוק כזה באמצע ספר מתח?)"
אופס.
מסתבר שאני.
ובכן, אנחנו, כקוראים ציניים וותיקים בעלילות הגבורה של הג'יימס בונדים של העולם, מתקשים לקחת אותם יותר מדי ברצינות. הם מופרכים, הם סוג של גיבורי על, אנחנו אוהבים אותם... אבל.
ברצינות? שוב ניצחת את ההוא, בעטת בזה, השתחררת מהחבל בעזרת קליפת בננה ואז נעזרת בה כדי לחבוט בראשו של הנבל הראשון ולגרום לחבר שלו, להלן הנבל השני, להחליק ולהשתטח על הרצפה?
אנחנו מצפים מהעלילות האלו להיות מותחות ומרתקות ומהספרים שעוטפים אותן - לא לקחת את עצמם יותר מדי ברצינות. אין כמו הומור כדי לענות על החלק השני של הדרישה הזו, בלי לפגוע בחלק הראשון.
חוץ מזה, אם כבר גיבור בקלאסה, נונשלנטי, אדיש לכאב ולפחד, אז גם שיתייחס לכל הזוועות בהומור כדי שנדע עד כמה הכל קטן עליו.
חוץ מזה(2), בינינו, כולנו יודעות שהומור הוא כוח העל האמיתי שאנחנו מחפשות בגברים...
העלילה היא אולי החוליה החלשה בספר הזה. גנרית משהו וכמובן לא אמינה.
בשנות התשעים העליזות, בזמן שאצלנו התפוצצו אוטובוסים, בבריטניה הגדולה מסתבר, הטרור היה רק זיכרון. נוסטלגיה נעימה של אנשי ביטחון מזדקנים.
ובאין אויבים אמיתיים להילחם בהם, אין לעלילה מנוס אלא להסתיר את הרשע האמיתי בקרב הממשלות וחברות הענק.
(ואולי לא במקרה, בין הציטוטים המופיעים בראשי הפרקים תוכלו למצוא את צ'מברליין, אך לא את צ'רצ'יל...
בציטוט עמוק למדי האומר שבמלחמה כולם מפסידים.
זה כמובן נכון, אבל מכיוון שאי אפשר לחשוב על צ'מברליין בלי לחשוב על מלחמת העולם השניה, אי אפשר שלא לזכור שלפעמים כשלא נלחמים - עלולים להפסיד הרבה יותר).
אבל נעזוב את זה. זה נסלח לגמרי, כי יש לנו גיבור נהדר עם חוש הומור עוד יותר נהדר.
הספר נפתח בנאום טכני-לכאורה הנוגע לאמנות הלחימה וההתגוששות, כשתוך זמן קצר מתברר שהוא איננו טכני או עיוני כלל אלא משקף את מחשבותיו של הגיבור בזמן ההתגוששות.
קטע הפתיחה הזה הזכיר לי את פתיחת הספר "דו קרב במצולות ים" של אליסטר מקלין בו מתוארות תכונותיו השונות של אקדח מסוג מסויים, והפסקה מסתיימת כשהמספר מסביר לנו שאוסף התכונות שזה עתה מנה הוא הסיבה לחרדה שחש כאשר אקדח זה הופנה אליו לפתע...
אכן, גם גיבוריו של מקלין נוטים לרוב לתאר את המאורעות המפחידים והמותחים העוברים עליהם תוך שימוש בהומור יבש, אך לורי לוקח את התכונה הזו שלושים צעדים קדימה.
בדרך כלל, אחת ההנאות של קריאת ספרים באפליקציה היא האפשרות לשלוף את ה"ספר" במקומות אקראיים בהם פחות נוח או מקובל לקרוא - התור בסופר, למשל.
אז הנה טיפ לשירות הציבור: מביך מאוד לקרוא את הספר הזה בתור בסופר, כשהאנשים סביבכם תוהים על מידת השפיות שלכם, כשאתם מתגלגלים מצחוק בקול רם והמבט שלכם נעוץ בפלאפון.


















