ביקורת ספרותית על למאטיס יש את השמש בבטן - הספריה החדשה #1995 [2] מאת יהודית קציר
ספר מעולה

---

כשחזרה מהאוניברסיטה יום אחד והמרפסת שלה הייתה מלאה בבלונים תהתה איך הוא כזה גבר מבוגר טיפס עד למעלה עם כרס וקשר את חייו בשלה בהרבה צבעים נדירים. המחוות הללו שיקשקו לה את הלב ביותר ממובן אחד.

"אז בעוד שלושים שנה, כשתבואי לבקר אותי במחלקה הגרייאטרית - אני אהיה זקן סנילי מזיל ריר בכיסא גלגלים, ואת עוד תהיי חתיכה עסיסית בת 50 – תזכירי לי, שברגע הזה, עם השמש והיין ןהאוכל הטוב והפנים היפות שלך מולי, הייתי מאושר."

אני לא שופטת , לא מצדיקה או סוקלת. ולכן לא אוכל לשפוט איש, גם לא את הדמויות שאני קוראת עליהן. אני חושבת שבסופו של יום הנאמנות לעצמך היא הגדולה מכולן. אם אתה מסתדר עם עצמך והכוונה לא להחליק קמטים או לעשות עבודה של שכנוע עצמי . אלא ממש דיבור אחד בכל הרבדים. אז הטוב והרע המדובר והמוסריות של תקופה , דור , או האנושות כולה היא בהחלט לא שחור לבן למרות היותה חקוקה באבן. הסיפורים הללו ברובן נגמרים רע, אולי הטעם טוב, אך הם מריחים רע.
האושר המדובר לכאורה קצוב מאוד. מפח הנפש הוא גדול שבעתיים כי הרי הוא לא יהיה שלה אף פעם, הוא של אישה אחרת בבית אחר עם ילד אחר . ואולי הוא שלה רק ברומא או פירנציה...אולי בדקות כשהיא נחה על כתפו ברוך בפריז מול איזה גלריה , המחוות שלו גרמו ללב שלה לדהור.

הספר המורכב והרגיש הזה שכתוב בידי אמנית, יוצרת אדירה חובק רומן/סיפור אהבה בין בחורה צעירה לגבר מבוגר ממנה בעשרים וחמש שנה. ההגיגים בספר הם של דורות ישנים עם הרבה אידיש ואורחות חיים של פעם... יש פה דיאלוג בין תקופה ישנה לתקופה ולדור של היום.

לאוהבי האמנות שביננו הספר הוא מעדן, מתוארים פה רשימות מכובדות של גדולי הדור, פילוסופים והיסטוריונים, פסלים סופרים ציירים משוררים. הם שזורים בין הדפים והשורות כקישוט מכובד, יש ציטטות וסיפורים חכמים שיגאל אסף בחייו ובזה הוא משקה את ריבי אהובתו הצעירה ששותה ואוכלת בשקיקה מילותיו שמהולות ברוך אין סופי אליה.
"הם היו כמו שני מיתרים דרוכים, מקשיבים זה לזה בהכי הקשבה שאפשר, רועדים בהכי רעד, החמלה האינסופית, האלימות הכבושה, מחטים מלובנים אורבות באישונים ללכוד את הפרפור שלי, את רגע המעוף, לוחש לי, בואי, בואי, ואני פותחת עצמי הכי שאפשר לא משאירה לעצמי דבר..."

היא נתנה לו הכל , את התום שלה כשפתחה את החלון במלון בפאריס, את סאן ז'רמאן או דמעות על הנילוס במצרים. את ההשתוממות מגודל הפירמידות .
הם חלמו לנסוע לפינלנד של גסטא ברלינג. לספרד של המינגווי. לדבלין של ג'וייס , לג'פרסון של פוקנר. לוונציה של תומאס מאן. לסיאם של אן . למוסקווה של השטן...
חלמו בהקיץ ביחד או לחוד ואהבו מאוד.

. אמא של ריבי באחד מרגעיה האחרונים אמרה לה.
"אל תסכימי להיות החצר האחורית של אף גבר, לא חשוב כמה נהדר הוא ייראה לך, תלחמי עליו או שתוותרי, רק אל תסכימי להיות איזה סימטה צדדית".
המשפט הזה מסכם בקצרה תובנה בהירה וצלולה עד מאוד.

קראתי לאט ובשקיקה יש המון בספר מלבד רומן עלילה דפים ומילים. יש גם גיחוך וצחוקים עד להתפקע, יש רגישות ואמפטיה, יש כעס על הדרך אך הבנה למה ואיך. זהו ספר שני של קציר ועדיין לא שבעתי ממנה.

» ביקורות נוספות של חני
» ביקורות נוספות על למאטיס יש את השמש בבטן - הספריה החדשה #1995 [2]