ביקורת ספרותית על למאטיס יש את השמש בבטן - הספריה החדשה #1995 [2] מאת יהודית קציר
ספר מעולה

---

סיפור אהבה עם שתי פרידות, פרידה מאהוב ופרידה מאם. אם, אמה של ריבי, המתה מה"מחלה", ואהוב, מרצה באוניברסיטה בן 47, כשריבי עצמה בת 23. האהבה, אהבה משכרת, בולעת, טוטאלית. הסיכוי שתחזיק אפסי משום שיגאל האהוב נשוי ואינו מוכן להיפרד בעיקר בגלל הבן הקטן, שהוא אוהב אהבת נפש.
אבל לא הפרידה מהאם ולא הפרידה מהאהוב והאהבה הגדולה הם גיבורי הספר, גם לא ממש המספרת. הגיבורה הגדולה היא השפה. יהודית קציר מתגלה כאשף של ממש. בניגוד לכותבים צעירים, המלהטטים בשפה ולא ממש יוצרים סיפור או מרתקים בכתיבתם, קציר גם לשה, משטחת, קורצת עיגולים ואופה עוגיות מהממות. השפה פרי ידה היא כזו שבא לקרוא עוד ועוד, עולם הדימויים עשיר עד כדי כך, שאנו חושבים איך לא חשבנו על זה קודם.
כותבים משובחים ניכרים בכתיבתם המשובחת. זה ברור. קציר היא כותבת משובחת, לעיתים יתר על המידה. היא מרבה לנקד, מקפידה על ניים דרופינג עד זרא, לעיתים נופלת קורבן להקפדה לא מובנת שלה: איך הפך גרפונקל מהסיימון לגרפינקל? איך הפך המונז'ואיק המוזיקלי למונחויץ' חצצי?
אבל שלא תהיה כאן טעות. אין כותבים במקור רבים כמוה. זו לא שפה עגנונית ולא ביאליקית. זו שפה חיה, דוהרת, מרתקת, מענגת, תנו רק עוד ועוד מזה, והסיפור משני לגמרי.
ומה הסיפור? סיפור אהבה מאוחרת ניצת בלבו של יגאל והוא נבלע לגמרי בסטודנטית, לא ממש סטודנטית שלו, ריבי. הם נוסעים שוב ושוב לחו"ל, מתענגים על שכיות החמדה של אירופה ונדמה שהנה סיר ומכסה מושלמים. לא ברור מה גורם לפרידה, אהבת הבן הרי רק תרוץ. אבל זה קורה משום שאהבה מכלה היא אהבה שורפת, מאכלת, מעוורת.
ומשהו על הספריה החדשה ומנחם פרי: אי אפשר לשבוע מלהזהיר את הקורא המצוי, שלא לקרוא את הכריכה מאחור, משום שזה ממש לא רצוי. פרי מגלה הכל, מוסיף פרשנות מיותרת ומייגעת וחושב שאם הוא בעל ההוצאה לאור, מותר לו. מאחר ואנחנו רוצים לקרוא, נקרא את הספר ונמנע לגמרי מלהתייחס אליו ואל המנהג המגונה של הוספת יו''ד למישחק, מינהג וכו'.
המנון לשפה העברית.

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על למאטיס יש את השמש בבטן - הספריה החדשה #1995 [2]