בשורות הראשונות של הספר יהודית קציר פורסת את כל הקלפים על השולחן. הגיבורים – ריבי שנהר ויגאל ליברמן, העלילה – סיפור אהבתם העוצמתי, וגם את הסוף יהודית חושפת כבר בשורות הראשונות.
הרומן הראשון של יהודית קציר (קדם לו "סוגרים את הים" שהוא אסופה של נובלות) נכתב מנקודת מבט רטרוספקטיבית של ריבי על סיפור אהבתה ליגאל המבוגר ממנה בשני עשורים. סיפור אהבה גדול, קשה, מכאיב, כמו רוב סיפורי האהבה. "בהתחלה אינה אוהבת אותו. אחר - כך היא אוהב יותר מדי. הם נוסעים, הם חוזרים, הם נפרדים. היא אינה יכולה לשכוח אותו".
הייחודיות של הספר היא לא בסיפור האהבה, כל ספר שני עוסק בה, ולא בחריגות של מושאי האהבה (אישה צעירה וגבר מבוגר), כל ספר שני העוסק באהבה עוסק במושאים שכאלה או בדומיהם. הכתיבה היא הייחודית. כתיבה מלאת עוצמה, דימויים, פראות צבעונית מאוד ונוטפת, מלאת פרטים והתפתלויות, כתיבה כאובה שמעבירה את הגעגוע היטב את הסחף הרגשי, את חדרי הנפש ואת הניסיון לשמר את הזיכרון הגווע. אלא שכדאי גם לומר שיש בה, בכתיבה הזו, משהו מאוד עמוס ודחוס לפעמים, שלא מתאים לכל תקופה, ולכל קורא. זה משהו שצריך לקחת בחשבון.
הספר נודד בעיקר בין חיפה לתל אביב, ומלבד את האנשים, הספר מתאר היטב את שתי הערים הללו, בעיקר באזורים הבורגניים והנקיים שבהם, ובזה קציר לא חורגת מעולמה שלה. זאת תוך כדי גיחות ותיאורים עזים וחושניים של פריז ורומא ואפילו מצרים.
זה הספר השני שאת רובו לא קראתי אלא שמעתי, בדרכים, בריצות, ובזמנים "מתים" מבחינת אפשרויות הקריאה, מלבד את הסוף שקראתי מתוך הכתב. חלקים מהקריאה מזכירים לי נופים ומקומות שעברתי בהם בזמן השמיעה, ומאחר וזה לא ספר קליל או ספר מתח לטיסה שנקרא ובדרך כלל לא משאיר כל חותם, מעסיקה אותי השאלה אם חווית הקריאה והשמיעה היא זהה בהקשר הזה או שהייתי חווה את הספר אחרת אם הייתי קורא אותו. שאלה פתוחה.
ניכר בסיפור שיהודית כותבת את עצמה, יש כנראה לא מעט יסודות אוטוביוגרפיים, במקומות, בחוויות, בספרים שהיא אוהבת, ביצירות האמנות והקולנוע שנזכרים בספר, ניכר שאלו מבטאים את עולמה שלה. גם היחסים שלה עם הוריה, עם העבר שלה, עם מות אימה, באים מאוד לידי ביטוי. הכתיבה טובה כי היא מנסה ואף עולה בידה לשקף את הנפש, לבטא את הפנים, את הכאב, ולהניח על הנייר את הגעגוע ואת הזיכרון. נראה שהיא מצליחה לבטא היטב את הרצון הבלתי אפשרי להיגאל, כשמו של האהוב, בסיפור אהבה גדול אך בלתי אפשרי.
"עכשיו אני יודעת, שיש אהבות שמתקיימות כל החיים, וגם הסיפור שלנו ייגמר רק כשאחד מאתנו ימות, לא, רק כששנינו נמות, ואולי אפילו אז לא, כי אני בטח אכתוב אותו פעם, יש דברים שאסור שיישכחו, ומה עוד נשאר לי כשהכל מתפורר, וגם אם אתה לא תהיה בדיוק אתה, בסיפור הזה שלי, ואני לא אהיה בדיוק אני, והמלים והמעשים יהיו אחרים – הפעימה ההיא תהיה אותה הפעימה".
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
