ביקורת ספרותית על להתראות עכו - ספריה לעם #748 מאת עלא חליחל
ספר טוב

---

ישנן ערים שמרגע שמזכירים את שמן עולים לי בראש התרחשויות, ריחות, זיכרונות ואפילו חלומות אודותיהן.
את ירושלים הקודרנית אני מקשרת עם המצור ומלחמת השחרור למרות שאז עדיין לא נולדתי, אמסטרדם סבוכה בתעלות וריח עז של מריחואנה ושתן בוקע כמעט מכל פינה, לונדון העכשווית והעליזה מכסה את עקבותיו של ג'ק המרטש, כתמים של דם וחלקי גופות אני מדמיינת בכל סמטה ולמשמע השם אנטוורפן אני מצטמררת כמו חתול מפוחד על אף אהבתי הרבה אליה ואפילו איני יודעת מדוע, עוד אברר זאת יום אחד.
גם עכו מזכירה לי נשכחות.
ביקרתי בה פעמים רבות כשהייתי ילדה קטנה עם משפחתי. היינו שוהים במלון חוף התמרים, משאירים את המזוודות על המיטות מבלי לפרוק אותן וממהרים למכונית לכיוון מרכז העיר אל מוזיאון אסירי המחתרות שם למדתי שאחד משמונת עולי הגרדום היה קרוב משפחתי ובלב מאוד התגאיתי.
היינו שומעים את הסיפור שוב ושוב מפי מדריך או מאחד ההורים והייתי מביטה בסקרנות בחבלים המשתלשלים ומנסה לדמיין איך הרגישו באותו הרגע שבו דלתות הבמה נפתחו והחבל התהדק על צווארם: על מה חשבו ואת מי ראו לנגד עיניהם בפעם האחרונה?

אחר כך היינו מטיילים קצת על החומה, נכנסים לשוק וקונים פיצ'יפקס מדמי הכיס שאבי נתן לנו ומאוחר יותר, בצהריים אוכלים דגים, חומוס ופיתות אצל "אבו כריסטו" בעיר העתיקה.
עכו הייתה המעניינת מבין הערים שמעל לתל אביב ושמחתי לחזור אליה כל פעם מחדש. אפופת היסטוריה, רועשת וצפופה, אוכל טעים להפליא שהגישו כמעט בכל מסעדה. היינו מאושרים כל אימת שהוחלט על טיול לצפון.
כשקראתי את ספרו של חליחל "להתראות עכו" הייתה לי הזדמנות נהדרת ללמוד קצת על הצד השני של המטבע.
נפוליאון בונפרטה ניסה לפלוש לעכו ולכבשה אך הדבר לא עלה בידו משום שהעיר הייתה בצורה והגנו עליה תושבי המקום, הערבים מבפנים והאנגלים שחנו באניותיהם מבחוץ, בים הפתוח והתמקמו לאורך קווי החוף.
הידע שלי בעניין הסתכם בפלישתו של בונפרט ליפו ונפילת חללים מצבאו במחלת הדבר. זה מה שלמדנו בספרי ההיסטוריה אך הכניסה הגרנדיוזית לעכו והניסיונות החוזרים ונשנים להכניעה הוזכרו אך בקושי.
נהניתי מאוד לקרוא על נושא שעבורי היה לוטה בערפל ועוד יותר על דמות מסקרנת במיוחד שעליה עוד אעשה תחקיר מקיף: חאג' אל ג'אזר, שמשל על צפון א"י בין השנים 1775-1804 והיה ידוע באכזריותו הרבה כלפי נתיניו: עקירת עיניים וכריתת אפים.
הוא הטיל אימה על כל האזרחים וכונה אל ג'זאר- הקצב, בפי כל משום שנהג לשסע ולחתוך איברי גוף לשם הפחדה והרתעה.

תכניתו של נפוליאון הייתה להסתער על עכו ולכבשה. בשנת 1799 צר על העיר במשך שלושה חודשים במטרה להתישה אך לא צלח במשימתו. חייליו של החאג' לחמו בחירוף וגם קיבלו עזרה מהמלחים האנגלים על האניות בפיקודו של האדמירל סר סידני סמית'.
בסופו של דבר החליט נפוליאון לעזוב את ארץ ישראל. המצור על עכו ומגיפת הדבר המיתו רבים מחייליו וכל הנותרים היו תשושים וחסרי מוטיבציה.

העלילה בסיפור מרתקת ובנויה היטב.
לא מדובר רק במהלכים אסטרטגים חשובים שבוצעו להצלת העיר, אלא גם בניתוח מפתיע של הדמויות הפועלות: נפוליאון, אחמד פאשה אל-ג'זאר ויועצו היהודי הנאמן חיים פרחי. הסופר נכנס לעובי הקורה ומתאר בפנינו את איימי התקופה, הזוועות אותם חוו תושבי העיר המדוכאת, העינויים וההוצאות להורג הנוראיות המלוות בסבל שנמשך לעיתים ימים.
קראתי חוות דעת שסברו שהתיאורים קשים מדי ובלתי ניתנים לעיכול.
היחס המשפיל לנשים באותה העת, אונס מחליא ואלימות ללא גבולות.
בעיני התיאורים הוסיפו גיוון ועניין לספר ולרגע לא הותירו אותו "יבש" כמו הכרכים של דברי הימים אותם למדנו בתקופת התיכון.

מרתק וחשוב לקרוא!

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על להתראות עכו - ספריה לעם #748