לפני שאני מפרסמת את הביקורת הזאת, אני בודקת אם דלת המקלט המבוטן שלי סגורה כראוי, אם יש לי מלאי מספיק של מים מינרלים ומספיק אוכל. אהה... כן, כפי שאתם מכירים אותי אני צריכה גם מלאי עצום של ספרים וגם של סבונים נוזליים (ושוקולד).
כל הדאגה הזאת, והמקלט האטומי והמלאי של הפרלינים, זה לא מפני שאני לא סומכת על אנדר, שיגשים את התקוות שתלו בו ויהפוך למכונת לחימה חיננית וממוקדת, כי ברור לי שהכשרה כל כך טובה הגשימה את עצמה, והבאגים לא ינצחו את האנושות, אלא מפני שאני פוחדת שאחרי הביקורת שלי אתם תרדו לחיי.
האמת הצרופה היא, שנטשתי את יצירת המופת הזאת אחרי עמוד 79. למה לא הגעתי לעמוד 80? כי כשל כוחי. במקום זה, דפדפתי הלאה לבדוק אם משהו ישתנה בתיאור המשעמם של קרב-קרב תודעה-משחק מחשב-עלבונות של זרים נקמת בי אלף-ילדים רבים-אחד מחונן-אנדר שלנו-טוב רע- נפלא מעצבן-מוכשר נכשל-מפתיע מאכזב-כוח כבידה-ריחוף.
די!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
בין העמוד הראשון לעמוד 79, שחיסל אותי סופית (אל תדפדפו למצוא מה קרה שם, לא קרה שום דבר שלא קרה קודם, אפילו לא באג אחד לתפארת) חזרתי שוב ושוב לכריכה האחורית כדי לשכנע את עצמי להתפעל. יצירת מופת! פרסים!
חזרתי לתודעה שלי לבדוק אם חל בה שינוי ולא מצאתי. מה שמצאתי היו שתי מילים שהסתתרו עמוק בתוך התודעה שלי, נבוכות, מבוישות, מלאות אשמה ונקיפות מצפון, מרוחות בצבעי הסוואה: "משעמם פחד".
ככה כאילו כלום.
רגע, רגע, אני מושכת את דלת המקלט ומסובבת את המנעול העצום. אתם מהצד השני, כן? אני מקווה שאף אחד מכם לא הצליח לחדור למקלט לפני שאטמתי אותו. עכשיו אני אצעק בקול: ספר משעמם!!!
אני יודעת שחמש מאות חמישים ושלושה איש נתנו לו 5 כוכבים, מאה חמישים ושמונה איש נתנו לו 4 כוכבים, חמישים וארבע איש נתנו לו 3 כוכבים. הייתי מצטרפת לעשרים ושמונה איש שנתנו לו 2 כוכבים, אבל אני פוחדת שתבוזו לטיפשותי, אז אני נותנת לו 3 כוכבים, בסימניה, בז'אנר.
מה הסיבה שחוץ מכמה עמודים ראשונים שכתובים ממש נהדר, כל שאר השבעים עמודים הוציאו לי את המיץ?
1. המלך הוא ערום.
2. אנדר הוא ערום (לדברי מחשבות, אבל זה כל כך מינורי בספר שאין לזה כל חשיבות).
3. אני מטומטמת.
4. אני לא מתחברת לסוגה.
תבחרו את התשובה הנכונה ותקבלו סיבוב במעבורת.
זה לא בגלל שאני מקובעת. קראתי ספרים של אסימוב ואהבתי את הגאונות ואת החדשנות. קראתי ספרי אימה של המלך קינג ואהבתי, קראתי דיסטופיות עתידניות כמו משחקי הרעב וסיפורה של שפחה ואהבתי. נכון שאני לא ממש מלכת הפנטזיות והמד"ב, אבל אני לא שוללת משהו שהוא לא מהסוגה שלי אם הוא מבריק בדרך אחרת.
אגב, למד"ב יש חיי מדף קצרים. מה שהיה גאוני וחדשני בשנת 1985 לא ממש מרשים ב-2018, ואת זה אומרת לכם לא תולעת הייטק וגם לו הייטקפובית, סתם בנאדם מהשורה שמשתמש במחשב לכל מה שצריך.
הקיצר, זה לא אנדר, זאת אני, אתם יכולים להמשיך להעריץ אותו עד זקנה ושיבה.
אפשר כבר לצאת מהמקלט? שכחתי משהו למעלה.
ד.א., אם מישהו רוצה אותו, את אנדר או את הספר הוא יכול לקבל אותו.


















