ביקורת ספרותית על המשחק של אנדר - המשחק של אנדר #1 מאת אורסון סקוט קארד
ספר מעולה

---

טוב, לא ציפיתי שזה מה שיקרה. חשבתי שהספר יהיה מין מנוחה לראש, כמו תוכנית ריאליטי רדודה או משחק מחשב - אתה יודע שאתה מבזבז את זמנך, אבל אתה נכנע, מבין שלפעמים צריך גם להרפות.

לא קראתי ספר מדע בדיוני כעשור, בשנים האחרונות אני קורא בעיקר ספרות קלאסית, כחלק מהמרדף שלי להשלמת פערים. בהם אני מוצא את המשמעות הגדולה, צולל אל הרבדים העמוקים ומניח למסרים שהסופר טמן בהם, לחלחל אלי.

אני לא יודע אם זו הנטייה הטבעית שלי לחפש תובנות בכל דבר או העובדה שלא קראתי ספר מדע בדיוני שנים, אבל הייתי משוכנע למדי, שהספרים האלו מבוססים בעיקר על הנאה, שאני לא אמצא בהם משמעות כזו או אחרת, כי זוהי איננה התשתית של הסיפור, אבל הספר הזה הוכיח לי אחרת.

כל כך הרבה נושאים חשובים מצאתי מסתתרים בין המילים, מחכים לעין הנכונה שתבחין בהם.
זה התחיל מעיסוק בדינמיקה החברתית (לרבות התככים, הנידוי והערבות הדדית), המשיך בהגדרה מחודשת של הערך מנהיג, והסתיים בשלושת הנושאים החשובים – שימוש ציני בילדים, השחתתה של המלחמה (בעיקר על המוסר האנושי) והחשוב מכולם – חוסר היכולת להכריע בין הטוב והרע.
בעולם שלנו אין טוב מוחלט או רע מוחלט, הם סבוכים זה בזה, הרבה פעמים הכל עניין של נקודת מבט. אותו הדבר בעולמו של אנדר. הרעים התגלו בסוף כסוג של קורבנות, שחוסר היכולת שלהם לתקשר הוביל למלחמה העקובה מדם. ומי כמונו יודע, כמה תקשורת אנושית לקויה עלולה להוביל לקורבנות בנפש. וכי במלחמה כמו מלחמה, אין אף פעם מנצחים.

זה מדהים איך אורסון סקוט קארד הצליח לדחוס סיפור כל כך מורכב בדי מעט דפים, זו אפילו סוג של גאונות הייתי אומר.
הכתיבה שלו אינה מליצית, אלא מדויקת, קולעת למטרה. אין בה השתפכויות מיותרות או מריחה של הפרטים, הוא מספר את הסיפור כסדרו, בפדנטיות המתאימה למנתח (או במקרה שלנו, המתאימה לאנדר).
ישנם מספר מטאפורות או ביטויים (קללות למשל) שאבדו במלאכת התרגום. נהרסו במעבר לעברית או לא צלחו את מבחן השנים. כנראה שבאנגלית הם היו נשמעים טוב יותר. בכל אופן, הם מופיעים בעיקר בפתיחה, ואינם גורעים אפילו מעט מאיכותו של הסיפור.

סוגת המדע הבדיוני היא כנראה גולת הכותרת של הכתיבה מבחינת יצירתיות. רמת המקוריות הנדרשת כדי לברוא עולמות, יצורים, וחוקים חדשים במדע היא כה אדירה, שמעטים האנשים היכולים לעשות זאת באופן מוצלח באמת. אורסון סקוט קארד הוא אחד מהם.
הוא ברא פה עולם עתידני כל כך מרהיב, מורכב וחדשני, שוזר לתוך הסיפור עלילה היסטורית ותפניות עלילה שאפילו אני לא צפיתי אותן, שלא נותר אלא להוריד בפניו את הכובע.

אני מאמין שרמת היצירתיות של הסופרים גבוהה בכל סוגה, אבל זו של סופרי המדע הבדיוני היא ברמה אחרת, בעולם מקביל אם תרצו. אני אישית לא התנסיתי בכתיבה כזו. אומנם הזדמן לי לכתוב כמה סיפורי פנטזיה קלילים בעבר (בעיקר בשנים הראשונות), אבל לא משהו בסדר גודל הזה מבחינת היצירתיות. אולי שווה לבחון את עצמי בתחום הזה יום אחד.

בידודם של הילדים בבית הספר ללחימה הזכירה לי את סיפורם של הספרטנים, שעוללו גם הם עוול דומה לצאצאיהם. לא מן הנמנע שקארד שאב מסיפורם השראה לסיפורו שלו.

הבנתי שהסריטו את הספר אך הוא נחל מפלה בקופות, עובדה מפתיעה למדי, בעיניים שלי יש לו פוטנציאל קולנועי ענק (מבחינה חזותית הוא אמור להיות מפעים).
לא התפלאתי לגלות שהספר הוא הראשון בסדרת ספרים נרחבת, מעניין מה טיבם של שאר הספרים, והאם הם עומדים ברף של הספר הראשון.

סיפורו של ילד המציל את העולם, יכול להיות הסיפור הכי בנאלי שיש. אבל קארד כתב אותו בתבונה רבה.
המסר הגדול שלו, הוא שאנדר ניצח בעזרת האנושיות שבו, בזכותה של החמלה. אומנם היא הייתה עבורו חרב פיפיות – מצד אחד אפשרה לו לקבץ סביבו חבורת לוחמים נאמנים, ומנגד הובילה לכך שהיו צריכים להערים עליו כדי שלא תמנע ממנו להשלים את המשימה. אבל בסופו של דבר, החמלה גברה על הכל, אנדר הוא אחד היחידים שמבינים את כובד המעשה שלו, זה שמפנים, כי אין טוב או רע.

בתחילת הסיפור מצאתי עצמי נכנס איתו אל אולם הלחימה, גולש על פני הקיר ומקבל פרספקטיבה חדשה – אין יותר למטה או למעלה, ימין או שמאל, יש תפיסת עולם חדשה, בה אתה קובע מהי הדרך, הכיוון אליו תפסע.
והדרך שלו הייתה מרתקת, זכינו לראות איך הוא אט אט הופך לו למנהיג.
לקראת סוף הסיפור לא יכולתי שלא להצטרף אל מחיאות הכפיים, להריע לגיבור החדש, אנדר וויגין, מושיע האנושות, ואולי האדם האנושי ביותר שנברא.

מומלץ בחום.

» ביקורות נוספות של אור שהם
» ביקורות נוספות על המשחק של אנדר - המשחק של אנדר #1