מאז ומתמיד היה בי קושי רב לסמוך על אנשים, להעניק את אמוני בהם. זוהי הסיבה הבלעדית מדוע חוג מכריי מצומצם ביותר ונבחר בפינצטה.
החיים לימדו אותי שיעורים רבים, ביניהם תקיעות סכין מטפוריות שהותירו אותי חבולה ומדממת [שוב, מטפורית] לזמן כה רב שאני את לקחי למדתי. גם על יקרים לליבך קשה מאוד לסמוך. גם הם, בבוא העת, ימעלו באמונך וינפצו עוד חלקיק ממסכת הנאיביות שעטית על פנייך.
גם עליהם, על חברים קרובים, למשל, העין צריכה לעמול ולא ליפול במשמרתה.
הסיפור שלפנינו נפתח ברצח. כביכול, התעלומה ידועה מראש שכן, לטעמי, העיקר כאן הוא לא כמו בספרי מתח סטנדרטיים, החיפוש התובעני והפתלתל לאורך עמודים רבים אחרי ההוא שרצח את הזקנה או שאחרי ההיא שרצחה את העמית לעבודה עם מזלג,
אלא לבטיהן של הדמויות עצמן. הכניסה אל תוככי הנפש הבוערת מראשיתה. לפרוש אל מול עינינו את יריעות חייה של הגיבורה הראשית ובאמצעותה להבין את הצופנים המרכיבים את חייה. מה הובילה למעשה כה נפשע ובלתי נתפס של רצח שני ילדים תמימים שלא חטאו בדבר?
לחדור אל תוך נשמתו של רוצח זו איננה משימה קלה ואת המשימה הבלתי אפשרית הזאת לקחה לידיה הסופרת והציבה אותה כמטרה נעלה. האם היא הצליחה במשימתה? לא לחלוטין.
הספר המדובר נכתב בגוף שלישי, משמע, הוא יוצר חומה בין הקורא לגיבורתו. חומת ניכור וקרירות שמחזקת את המסתורין שלו כלפיה. עד אמצע הסיפור, לפחות מבחינתי, היה לי קשה לחוש הזדהות כלשהי עם הגיבורה ועם מעשיה.
אולם, ככל שאתה נמשך אל הסיפור, המעטפת הנוסכת בך בלבול מיגע מוסרת ואתה מתחיל לחוש את כאבה של הגיבורה, את בדידותה. את תלאות החיים הלא פשוטות הנגזרות על אדם שנבצר ממנו להיות אהוב. שהוטל עליו להיות סתם אחד.
לואיז, הרוצחת את שני הילדים עליהם היא מפקחת ודואגת, היא אדם ככל האדם וכאשר רגעי המשבר מתדפקים על דלתה בחבטות רמות, היא נוקטת בגישה פזיזה, שגעונית, וכורה לעצמה את בור החשכה במו-ידיה.
האומנת הקפדנית, הנוקדנית, שניכר שנוצרה רק לשם מתן שירות ולשם העבודה, מסתירה עבר לא פשוט, אשר נותן את אותותיו גם כאשר הדבר אינו נראה לעין. הוא פולש אל הפינות הנסתרות ביותר ומצהיר על קיומו. רובץ על ליבה של לואיז כצל מעיק.
עד מהרה התוצאות הרות האסון לא מאחרות להגיע. האומנת שנכנסה אל לב המשפחה והופכת לחלק ממנה, מרגישה שמקומה בחיק המשפחה מוטל בספק, הוא מתנדנד ונוטה להישבר. מה יעשה אדם נואש כמותה שלדידו אין לו אף דבר לסכן ולאבד? שאין לצידו אף אדם בעולם?
הוא יעשה את המעשה הקיצוני ביותר. שהייתה של לואיז בביתם של פול ומרים דוחקת אותה אל הפינה ויחד עימה נגררים גם בני המשפחה האחרים אל פי התהום, אל הסכנה והמוות.
הספר מרשים מאוד. כתוב טוב ובאופן משכנע אם כי אינו חף ממגרעות מזעריות ביותר שאילו היו באות על תיקונן, הספר היה הופך מספר טוב לספר מעולה אמת לאמיתה.לספר חובה שאמור להיות ניצב על כל מדף באשר הוא, בגאון ובששון, להזכיר לכל אחד מאיתנו שהדברים אינם נראים כפי שהם נראים לעיתים קרובות וכולנו בני אדם וגם האהוב ביותר עלול להתגלות כנבט השטן.
הספר עוכר שלווה, מטריד. וחשתי בעת קריאתו תחושה לא נעימה של חלחלה אך גם סקרנות, סקרנות עזה לדלות כל פיסת מידע שתאשש את אישיותה של לואיז ותענה על השאלה הקודחת במוחי ללא הרף כמקדחה רעשנית: מה גרם לה לעשות זאת?
האם כל מעשיה, החיבה שהרעיפה על הילדים, תחושת האחווה והביחד שליווהה בימיה הראשונים בבית, בחודשים הראשונים, כאשר נפשה יחד עם בני המשפחה בחופשה חלומית ונראו כבלתי נפרדים היו אשליה ותו לא?
תלותיות היא שם המשחק כאן. מעין מעגל ההולך סחור סחור של תלותיות הדדית שסופה טרגדיה. מרים ופול תלויים בלואיז ולואיז, בתורה, תלויה בהם. מי שיוצא מן "המשחק" הוא המפסיד. מי שמטפח הוא גם שמחרב.
חלק מן השאלות נענו וחלק נותרו לצוף מעלה-מעלה באוויר. להרגשתי, העובדה שהספר קצרצר היא בעוכריו. אם היו בו עמודים רבים יותר, אולי הוא היה יכול להיקרא יצירה שלמה ומופתית שכן הוא היה עבה ובשל יותר ואחדות מן השאלות היו נענות ולא נותרות בערפל.
לא הייתי חשה שהעיסוק בהן הוא רופף ופוגם בחדוות הקריאה.
השאלות שנותרו ללא מענה, קצוות החוט שלא סופקו, כגון: היכן בתה סטפני? מדוע נותק הקשר ביניהן? מדוע לואיז לא מימשה את שאיפתה לעזוב את בית המעסיקים ולחיות בחוץ לארץ?
לאן נעלם הגבר שעיצו יצאה?
כל אלה ועוד שאלות שניקרו בי ממושכות, הורידו כוכב אחד מן הדירוג, אך עדיין מדובר בספר מעורר מחשבה, מנוסח היטב והפרק הראשון כתוב לעילא ועילא. הרעיון לפתוח במוות כפתיח לסיפור היא מבריקה בעיניי ומבטיחה רבות אך ההבטחות מתגשמות בחציין.
אימה של כיפה אדומה הטיפה לה חזור ונשנה: אסור לדבר עם זרים.
אך מה קורה כאשר האויב בא מבפנים? כאשר האויב הוא האדם שאתה שם את מבטחך בכפו? האדם הנחוץ לך ביותר? לעיתים המכה באה ממקור לא צפוי,
חבטה מתחת לחגורה, באזור רגיש. ההרגשה הבלתי נמנעת שחודשים רבים חיית בשקר. שהיו סימנים מחשידים אך התעלמת מהם.
העולם הפנטזי והאוטופי שיצרת לעצמך, עולם סגלגל, ענוג ומושלם, כה השתלט על חייך, שעינייך נעצמו וכאשר התחלת לחשוד,
הדבר היה מאוחר, מאוחר מדי. החבטה כבר הונחתה והיא מותירה אותך נשנק, נאנק, הלום, מחשבותיך עמומות וידייך חסרות אונים.
וכל מה שמציף את מחשבותיך ומתנקז אל תוכן היא מחשבה יחידה: מה קורה כאן? זה אמיתי?
ומכאן והלאה מתחילה מסכת ייסורים בלתי אינסופית, של תהיות, של האשמות, עצב וכאב.
ובכן, נכון, אסור לשוחח עם זרים, אך המכה המבעיתה שבעתיים מגיעה מאלה שחשבת שהם שוחרי ודורשי טובתך.
ומיד לאחר מכן, נשאלת השאלה: כיצד אוספים את השברים ובוטחים פעם נוספת? כיצד אפשר לאחות את החלקיקים המנותצים, אם בכלל זה בגדר האפשרי?
