יש לי עוזרת בית. פיליפינית. היא עוזרת לי כבר חמש עשרה שנה. (היא חוקית, אגב, למי שרץ אל המלשינון, יש לה בת מאזרח ישראלי ולכן קיבלה מעמד חוקי). בפיליפינים היא עזבה חמישה ילדים ובעל, שגדלו והתפתחו ולמדו ונישאו בלעדיה.

יש לה המון מגרעות. היא מגיעה בשש או בשבע בערב, היא מבריזה בלי להודיע, היא לא עונה לטלפון, יש לה אוצר תירוצים עשיר, היא מגזימה במספר השעות (היא אומרת לי ביום שישי כמה שעות היא עבדה אצלי ואצל בתי) היא לא רואה טוב ולכן היא לפעמים אפילו לא מדליקה את האור כשהיא מנקה, היא מחפפת, היא לא יודעת שלכל עצם יש 6 פאות, היא מסתפקת בלנקות שתיים.

לעומת זאת, היא חרוצה, היא לא נחה, למרות שאני מכינה לה צלחת עם אוכל היא לוקחת אותו הביתה ולא יושבת לאכול, היא מכירה את הבית, היא יודעת על מה אני מדברת, היא דוברת אנגלית, אפשר להשאיר אותה עם ילדים קטנים, היא שמרה לא מעט שנים על בני החריג, אני משאירה אותה בבית בלי חשש שתגנוב משהו, אני סומכת במאה אחוז על היושר שלה (שהוא גמיש מאוד, אבל היא לא תגנוב שקל) היא נחוצה לי כמו אוויר לנשימה.

לא מוותרת עליה בעד שום הון שבעולם.

אני מצ'פרת אותה במתנות יפות, באוכל, בבגדים, בשכר נאה, משלמת עבורה ביטוח לאומי, מתנהגת אליה בשיא הנימוס, לא מעבירה ביקורת, מלווה לה בכל פעם סכום כסף גדול שאותו היא מחזירה בתשלומים של מאה שקל לשבוע.

אבל... מה אנחנו יודעים על החיים הנסתרים של מי שעובד בשבילנו?

איך פוקע המיתר הזה של היושרה והנאמנות והזדקקות לכדי טרגדיה איומה?

ספרה הנפלא של לילה סלימאני מבוסס על מקרה אמיתי שארע בניו יורק בשכונת היוקרה אפר איסט סייד, ובו מטפלת דומיניקנית רצחה את שני ילדיהם של מנהל בכיר ברשת טלוויזיה ואשתו האומנית.

סלימאני העתיקה את המקרה לפריז. פול הוא מפיק מוזיקלי ומרים עורכת דין המבקשת לצאת לעבוד לאחר לידת ילדה השני. הם מחפשים מטפלת שתמלא את כל הפונקציות האפשריות ושלא תהיה רעולה או מוסלמית אדוקה או אם לילדים קטנים. לואיז היא לבנה, בתה נעלמה זה מכבר בתוך ענן של שלל צרות אחרות, בעלה המעצבן והחולה מת, לא לצערה, והיא פנויה להקדיש את שלל כישוריה לטיפול במשפחת מסה, במילה ובאדם, ועל הדרך לנקות ולצחצח, ולבשל ולארח ולספר סיפורים ולהציג הצגות ולאמבט ולצאת אל הגינה ולרוץ לרופא ולחבק ולנשק ולדאוג ושוב לסדר ולנקות ולצחצח ולרחוץ ולקלח ולוותר ולמחוק את חייה ולפוגג את אישיותה ולהיות המטפלת המושלמת שאי אפשר בלעדיה.

וככל שהיא ממלאה את שלל התפקידים, כך היא דוחקת את דאגתם של פול ומרים ורוכשת את אהבתם של מילה ואדם והם גאים בבת משפחתם, בלואיז.

ולמרבה האירוניה, מרים היא מרוקאית, לא צרפתייה לבנה, אבל מלומדת ומשכילה, ולואיז היא לבנה, אבל בורה עד כדי כך שלא יודעת לכתוב בצרפתית תקינה.

בסכין מנתחים חדה מקלפת סלימאני את המעטה של המעמד הבורגני, ואת העליבות של המעמד המשרת ואת הסימביוזה הבלתי ניתנת לניתוק שביניהם.

סלימני לא מבקרת את האמהות הקרייריסטיות, היא לא מגנה את האמהות העובדות, היא מציבה זרקור מול הטרגדיה האיומה, שאינה ניתנת לחיזוי מראש.

הספר כתוב נפלא. צעד אחרי צעד מובילה אותנו הסופרת בדרך החתחתים שסופה ידוע מראש. היא פותחת את הספר עם האסון הבלתי נתפס ומסיימת אותו עם האסון שיישאר תעלומה גם כשנכיר את לואיז מן המעטפת המטעה ועד לבה המסוכסך.

סלימאני זכתה בפרס גונקור, ולא בכדי, היא כישרונית מאוד. אין התלהמות בתיאוריה או סיפור שותת דם וקלישאות סוחטות דמעות. הכל מינורי, עצוב, כתוב בלשון המעטה.

אבל איזה ספר ענק.

הספר הזה הוא ספר מסע. מסע בנפתולי הנפש של אישה אחת. נפתולים שמתפתלים ומסתבכים ולופתים וחונקים את הצד הטוב, החומל, המתמסר והאוהב כקנוקנות של טירוף ושיגעון. והמסע הזה מתחיל דווקא בסוף. בסוף הטראגי והבלתי נתפס.


מרים היא עו"ד צעירה שבטרם התחילה את הקריירה המשפטית שלה הפכה לאם, ונאלצה להמיר את הקריירה המשפטית בקריירה משפחתית. פול בעלה הוא מפיק מוזיקלי בתחילת דרכו. בעוד פול מעביר את ימיו באולפנים בהאזנה ללהקות היפ הופ על הרעש והקקופוניה שהן מייצרות, מרים מעבירה את ימיה בהקשבה ללהקת מילה ואדם - בתה הפעוטה ובנה התינוק - שמייצרת רעש וקקופוניה מסוג אחר.
זה לא מספיק לה. היא אוהבת את ילדיה אבל אימהות זה לא הכל. היא מדוכדכת ומתוסכלת ולא מוצאת את עצמה. וכשהיא כן מוצאת את עצמה במראה או בהשתקפותה בחלונות ראווה או כפידבק שתוק מאחרים - היא רואה אישה מוזנחת, מדובללת שיער, לבושה בבגדי ג'יפה שנראית ומתנהגת כמו זומבי שפרש ממירוץ החיים. זה עדיין לא דיכאון אחרי לידה אבל זה לא רחוק משם.

אז מרים מחליטה לצאת לעבודה.
אבל למה בכלל צריך טריגר שלילי, תירוצים או מניעים? היא אישה משכילה שיש לה ילדים והיא גם רוצה לפתח קריירה.

ואז הגיעה לואיז. האומנת המושלמת. ופה צריכה הייתה להידלק נורה אדומה כי אין דבר כזה מושלם. לואיז עושה מהפכה הפוכה בבית המבולגן והמתפרק שטובע בתוך בגדים, צעצועים, סירים מלוכלכים, הררי כביסה וכל הכיף הזה שנקרא משק בית. אבל זה רק הבונוס לדבר האמיתי - הטיפול בילדים. הילדים נכבשים בקסמה השופע וטובעים מרצון בבריכה של תשומת לב, חום ואהבה. אהבה של אישה שחיה את חייה דרכם עד כדי טשטוש גבולות המציאות.

ויראו ההורים כי טוב, ויאריכו את שעות העבודה שלהם, וייבנו לעצמם קריירות מצליחות, ויזרום הכסף ויירבו הבילויים ויוסרו כל דאגה וחשש מליבם. כי יש לואיז.
אבל לואיז, לפני שהיא האומנת המושלמת, היא אדם בשר ודם עם עבר והווה שעליהם הם לא יודעים הרבה. גם כי היא לא מספרת וגם כי הם לא שואלים. הם לא יודעים דברים בסיסיים כגון היכן היא גרה, מה תנאי המחייה שלה, מה מצבה הכספי ואיזו דרך היא צריכה לעבור בכל בוקר כדי להתייצב בדיוק בזמן לטקס של הבוקר שהוא ראשיתו של עוד יום עם שני האוצרות שלהם.

ואיך זה נגמר? ומתי? ולמה? זה נגמר כבר בפסקה הראשונה של הספר.
על השאלות 'מתי' ו'למה' עונה הספר החכם והעצוב הזה לאורך 175 עמודיו.
הוא מקבל ארבעה כוכבים ולא חמישה כי היה חסר לי משהו. ואמנם את הסוף שלו אי אפשר לשנות (מבוסס על סיפור אמיתי) אבל את הכתיבה של הסוף אפשר היה לשפר קצת.

התינוק מת.

בום, טראח. סנוקרת לפנים, ואחת חזקה במיוחד. התינוק מת. כך נפתח הספר, בשתי מילים קטנות, בודדות, שמרכיבות משפט קצרצר ומזרה אימה. כעבור כמה שורות, כשניסיתי להתאושש מהמהלומה, התבשרתי שגם אחותו הגדולה מתה. במקום להניח לי מעט קרח על הפנים, הסופרת הוסיפה בוקס לבטן. ואז, עדיין בעמוד הראשון, המבעית והמצמרר, נודע לנו שהילדים, השניים היחידים להוריהם, נרצחו על ידי האומנת. זהו, עכשיו המחברת הרגה אותי לגמרי, והמשך הספר יהיה וידוא הריגה. כמה רוע, כמה טירוף, כמה כאב וסבל יכולים להיות טמונים בחיים, ואיך שהכול יכול להתרסק לנו מול העיניים באבחה חדה אחת. "הגורל נכלולי כמו איזה רמש. הוא תמיד דואג לדחוף אותנו לצד הרע של המדרון" (עמוד 92). בשנייה אחת אדם יכול לאבד את כל עולמו, ומה שמצמרר במקרה הזה במיוחד הוא שהזוועה לא התרחשה בעטיו של הגורל, בנסיבות שמקורן בטעות אנוש (כמו תאונת דרכים, למשל), אלא בנסיבות של רוע ושל טירוף שחברו להן בשילוב מבעית והובילו לרצח. ועוד כזה שבו הרוצח הוא דמות שהייתה קרובה ויקרה ללבם של הילדים והוריהם.

התינוק מת. צריך ביצים של בת יענה כדי לפתוח את הספר בצורה כל כך לא שגרתית, כשלמעשה הסופרת עושה ספוילר לעצמה... אילו היא הייתה מספרת את הסיפור על פי התרחשותו הכרונולוגית, המשפט "התינוק מת" לא היה פותח את הספר אלא חותם אותו. בכך היה מגיע לשיאו המתח שנוצר בהדרגה כתוצאה מתיאור מערכת היחסים בין ההורים לאומנת ומתיאור דמותה המעורערת של האחרונה. ואולי דווקא בכך טמונה אחת המעלות של הספר המצוין הזה. אעפ"י שהכול כבר ידוע מראש וגודל הזוועה ברור לקורא כבר מן המילים הראשונות, למרות זאת הסופרת מצליחה לשמור על מתח ועניין לאורך כל הרומן. היא עושה זאת בכתיבה חסכנית, מתומצתת, במשפטים קצרים, בצורה רגישה אך לא רגשנית. וכך, שלב אחר שלב, נחשפים בפנינו הסדקים בדמותה המושלמת, כביכול, של האומנת ובמערכת היחסים הלבבית והחמה שנרקמת בינה לבין ההורים ובינה לבין הילדים. מעניין היה לגלות, למשל, שהילדה הייתה הראשונה שהבחינה בניצני הטירוף והרוע, ואף הגדילה לעשות והשיבה מלחמה שערה. דווקא ההורים, לעומתה, העדיפו למחול ולהבליג בחירוק שיניים, למרות כל הסימנים המוקדמים שנקרו בדרכם. האם הם העדיפו דרך של עצימת עין והנאה מחיי הנוחות שהעניקה להם האומנת המעורערת על פני עימות עמה תוך הסתכנות בעזיבתה?

והטירוף הזדוני הזה, מאין הוא צץ? כיצד אדם נורמטיבי מן הישוב, כמו שאומרת הקלישאה, יכול לרצוח במו ידיו ילדה ותינוק? הספר טווה אט אט את הנסיבות: הבעל מת, מערכת היחסים הקשה, הקרה והמנוכרת עם הבת הובילה לנטישתה והבדידות המייסרת הכריעה. "גינות ציבוריות, בשעות אחר צהריים של חורף. אפשר להיתקל באלה שהעולם לא רוצה בהם עוד. הם נמלטים מהדירות הדחוקות, מחדרי המגורים המדכדכים. הם מעדיפים לנקוש שיניים באוויר הצח, גבם מקומר, זרועותיהם שלובות. נוודים, קבצנים, מובטלים וזקנים, חולים, משוטטים, ארחי פרחי" (עמוד 88). כן, ביניהם גם האומנת המסורה שלנו.

מגדל של בגדים צבעוניים, מקופלים היטב, מעטר את עטיפת הספר המצוין הזה. מגדל מרשים, מסודר, בנוי לתלפיות, גבוה מאוד. דומה שהניחוחות הנעימים שלהם עולים מבעד לדפי הספר ומבשמים את נחיריו של הקורא. אבל כשהמגדל הגבוה הזה, הגבוה מדי, קורס בסופו של דבר ומתפרק לגמרי, המשפט החותם את הספר מצליח לסחוט ממני צמרמורת של בעתה. כן, אעפ"י שהזוועה הייתה ידועה וגלויה מהמילים הראשונות.

התינוק מת.

בדירה פריזאית מסויימת האומנת הרגה את שני הילדים אותם אהבה ולהם היתה אחראית.
זה מסוג המשפטים הקצרים המאפיינים את הספר. גם הרגש דומה.
העובדה שהילדים נמצאו מתים כבר בעמוד הראשון גורמת לנו לרצות לדעת מדוע דבר מזעזע כזה קרה, מיהי האומנת, כיצד נעשה הדבר ומהי השתלשלות הדברים. ואכן, אנחנו יודעים כמעט הכל מהרצון של לואיז האומנת להטמע במשפחה בה היא עובדת ועל המשפחה האישית שלה עצמה, שקיומה כבר התפרק.
אני אוהב ספרות צרפתית. אני לא אוהב ספרות צרפתית חדשה וצנומה על משפטיה הקצרים, נטולי ההתפתלות וההתפתחות. גם הנובלה שלפנינו על 175 עמודיה אינה שונה. לכאורה, דרמה גדולה יכולה היתה לצמוח מהסיפור הצנום. יש שיאמרו, שהסיפור הצנום דווקא בו די, אבל פה ההוכחה שלא היה בו די והוא היה סתמי ולא מרגש דיו.
דמותה של לואיז אניגמטית. היא באה מכלום, ממשפחתה נותר כלום, מהכלום הזה צמחה אשה היודעת לטפל בילדים היטב וגם אובססיה צמחה לה פתאום, ואולי לא פתאום. כותב/ת כישרוניים יותר היו יכולים להביא לשיאי דרמה גדולים יותר, ואולי יש קוראים לסוג ספרות רזה וצנומה כזו, ספרות שלא מבלבלת את המוח ואינה מעמיסה על מחוזות הרגש של הקורה. מבחינתם זה אך ספר צלו"י (צריך לסמן וי, שקראנו).
לואיז אינה הדמות הטיפוסית העייפה של אומנת. היא אלגנטית בדלותה, לא נוהה אחרי הזול והצעקני, עושה מעל ומעבר כדי לספק והמהפך הדרמטי שעבר עליה נפל דווקא על משפחה אותה אהבה כל כך.
לבחירתכם.

זהו סיפורה של לואיז , מטפלת חרוצה ומסורה וכמעט מושלמת מדי, וגם סיפורם של הזוג הצעיר מרים ופול מעסיקיה.
הרומן מתחיל בתיאור רצח אלים וברוטאלי של מילה ואדם ילדיהם הרכים של בני הזוג.המשך הרומן עוסק למעשה בתקופה שקדמה לאותו ארוע זוועתי.
לילה סלימאני מתארת בספרה הקצר את החברה בת זמננו על יתרונותיה ובעיקר חסרונותיה. היא דנה בהורות בעידן המודרני, הקשר עם הילדים והזוגיות בכלל.
את מקום ההורים בדרך כלל תופסת מטפלת כלשהי שבדרך כלל היא מהגרת או כזו שבאה משולי החברה וזקוקה לפרנסה יותר מכל.

אמנם הספר של סלימאני זכה לפרסים, קצב הכתיבה מהיר והסיפור די מעניין אך.. אותי באופן אישי גרם לסלידה מסויימת. הרצינות, הנוקשות והיעדר שום חוש הומור מאוד חסר לי. בכלל אני חושבת שלהעביר ביקורת זה מצויין ורצוי אבל צריך לעשות את זה באופן יותר מתוחכם ופחות נוקשה ורציני. מעט הומור או ציניות יכולה רק להוסיף ואף להגביר את מידת הביקורתיות.
בקיצור, זהו ספר מעט יבשושי וכבד.

מאז ומתמיד היה בי קושי רב לסמוך על אנשים, להעניק את אמוני בהם. זוהי הסיבה הבלעדית מדוע חוג מכריי מצומצם ביותר ונבחר בפינצטה.
החיים לימדו אותי שיעורים רבים, ביניהם תקיעות סכין מטפוריות שהותירו אותי חבולה ומדממת [שוב, מטפורית] לזמן כה רב שאני את לקחי למדתי. גם על יקרים לליבך קשה מאוד לסמוך. גם הם, בבוא העת, ימעלו באמונך וינפצו עוד חלקיק ממסכת הנאיביות שעטית על פנייך.
גם עליהם, על חברים קרובים, למשל, העין צריכה לעמול ולא ליפול במשמרתה.

הסיפור שלפנינו נפתח ברצח. כביכול, התעלומה ידועה מראש שכן, לטעמי, העיקר כאן הוא לא כמו בספרי מתח סטנדרטיים, החיפוש התובעני והפתלתל לאורך עמודים רבים אחרי ההוא שרצח את הזקנה או שאחרי ההיא שרצחה את העמית לעבודה עם מזלג,
אלא לבטיהן של הדמויות עצמן. הכניסה אל תוככי הנפש הבוערת מראשיתה. לפרוש אל מול עינינו את יריעות חייה של הגיבורה הראשית ובאמצעותה להבין את הצופנים המרכיבים את חייה. מה הובילה למעשה כה נפשע ובלתי נתפס של רצח שני ילדים תמימים שלא חטאו בדבר?

לחדור אל תוך נשמתו של רוצח זו איננה משימה קלה ואת המשימה הבלתי אפשרית הזאת לקחה לידיה הסופרת והציבה אותה כמטרה נעלה. האם היא הצליחה במשימתה? לא לחלוטין.

הספר המדובר נכתב בגוף שלישי, משמע, הוא יוצר חומה בין הקורא לגיבורתו. חומת ניכור וקרירות שמחזקת את המסתורין שלו כלפיה. עד אמצע הסיפור, לפחות מבחינתי, היה לי קשה לחוש הזדהות כלשהי עם הגיבורה ועם מעשיה.
אולם, ככל שאתה נמשך אל הסיפור, המעטפת הנוסכת בך בלבול מיגע מוסרת ואתה מתחיל לחוש את כאבה של הגיבורה, את בדידותה. את תלאות החיים הלא פשוטות הנגזרות על אדם שנבצר ממנו להיות אהוב. שהוטל עליו להיות סתם אחד.
לואיז, הרוצחת את שני הילדים עליהם היא מפקחת ודואגת, היא אדם ככל האדם וכאשר רגעי המשבר מתדפקים על דלתה בחבטות רמות, היא נוקטת בגישה פזיזה, שגעונית, וכורה לעצמה את בור החשכה במו-ידיה.

האומנת הקפדנית, הנוקדנית, שניכר שנוצרה רק לשם מתן שירות ולשם העבודה, מסתירה עבר לא פשוט, אשר נותן את אותותיו גם כאשר הדבר אינו נראה לעין. הוא פולש אל הפינות הנסתרות ביותר ומצהיר על קיומו. רובץ על ליבה של לואיז כצל מעיק.
עד מהרה התוצאות הרות האסון לא מאחרות להגיע. האומנת שנכנסה אל לב המשפחה והופכת לחלק ממנה, מרגישה שמקומה בחיק המשפחה מוטל בספק, הוא מתנדנד ונוטה להישבר. מה יעשה אדם נואש כמותה שלדידו אין לו אף דבר לסכן ולאבד? שאין לצידו אף אדם בעולם?
הוא יעשה את המעשה הקיצוני ביותר. שהייתה של לואיז בביתם של פול ומרים דוחקת אותה אל הפינה ויחד עימה נגררים גם בני המשפחה האחרים אל פי התהום, אל הסכנה והמוות.

הספר מרשים מאוד. כתוב טוב ובאופן משכנע אם כי אינו חף ממגרעות מזעריות ביותר שאילו היו באות על תיקונן, הספר היה הופך מספר טוב לספר מעולה אמת לאמיתה.לספר חובה שאמור להיות ניצב על כל מדף באשר הוא, בגאון ובששון, להזכיר לכל אחד מאיתנו שהדברים אינם נראים כפי שהם נראים לעיתים קרובות וכולנו בני אדם וגם האהוב ביותר עלול להתגלות כנבט השטן.
הספר עוכר שלווה, מטריד. וחשתי בעת קריאתו תחושה לא נעימה של חלחלה אך גם סקרנות, סקרנות עזה לדלות כל פיסת מידע שתאשש את אישיותה של לואיז ותענה על השאלה הקודחת במוחי ללא הרף כמקדחה רעשנית: מה גרם לה לעשות זאת?
האם כל מעשיה, החיבה שהרעיפה על הילדים, תחושת האחווה והביחד שליווהה בימיה הראשונים בבית, בחודשים הראשונים, כאשר נפשה יחד עם בני המשפחה בחופשה חלומית ונראו כבלתי נפרדים היו אשליה ותו לא?
תלותיות היא שם המשחק כאן. מעין מעגל ההולך סחור סחור של תלותיות הדדית שסופה טרגדיה. מרים ופול תלויים בלואיז ולואיז, בתורה, תלויה בהם. מי שיוצא מן "המשחק" הוא המפסיד. מי שמטפח הוא גם שמחרב.

חלק מן השאלות נענו וחלק נותרו לצוף מעלה-מעלה באוויר. להרגשתי, העובדה שהספר קצרצר היא בעוכריו. אם היו בו עמודים רבים יותר, אולי הוא היה יכול להיקרא יצירה שלמה ומופתית שכן הוא היה עבה ובשל יותר ואחדות מן השאלות היו נענות ולא נותרות בערפל.
לא הייתי חשה שהעיסוק בהן הוא רופף ופוגם בחדוות הקריאה.
השאלות שנותרו ללא מענה, קצוות החוט שלא סופקו, כגון: היכן בתה סטפני? מדוע נותק הקשר ביניהן? מדוע לואיז לא מימשה את שאיפתה לעזוב את בית המעסיקים ולחיות בחוץ לארץ?
לאן נעלם הגבר שעיצו יצאה?
כל אלה ועוד שאלות שניקרו בי ממושכות, הורידו כוכב אחד מן הדירוג, אך עדיין מדובר בספר מעורר מחשבה, מנוסח היטב והפרק הראשון כתוב לעילא ועילא. הרעיון לפתוח במוות כפתיח לסיפור היא מבריקה בעיניי ומבטיחה רבות אך ההבטחות מתגשמות בחציין.

אימה של כיפה אדומה הטיפה לה חזור ונשנה: אסור לדבר עם זרים.
אך מה קורה כאשר האויב בא מבפנים? כאשר האויב הוא האדם שאתה שם את מבטחך בכפו? האדם הנחוץ לך ביותר? לעיתים המכה באה ממקור לא צפוי,
חבטה מתחת לחגורה, באזור רגיש. ההרגשה הבלתי נמנעת שחודשים רבים חיית בשקר. שהיו סימנים מחשידים אך התעלמת מהם.
העולם הפנטזי והאוטופי שיצרת לעצמך, עולם סגלגל, ענוג ומושלם, כה השתלט על חייך, שעינייך נעצמו וכאשר התחלת לחשוד,
הדבר היה מאוחר, מאוחר מדי. החבטה כבר הונחתה והיא מותירה אותך נשנק, נאנק, הלום, מחשבותיך עמומות וידייך חסרות אונים.
וכל מה שמציף את מחשבותיך ומתנקז אל תוכן היא מחשבה יחידה: מה קורה כאן? זה אמיתי?
ומכאן והלאה מתחילה מסכת ייסורים בלתי אינסופית, של תהיות, של האשמות, עצב וכאב.
ובכן, נכון, אסור לשוחח עם זרים, אך המכה המבעיתה שבעתיים מגיעה מאלה שחשבת שהם שוחרי ודורשי טובתך.
ומיד לאחר מכן, נשאלת השאלה: כיצד אוספים את השברים ובוטחים פעם נוספת? כיצד אפשר לאחות את החלקיקים המנותצים, אם בכלל זה בגדר האפשרי?

כך זה מתחיל..."התינוק מת. הספיקו שניות אחדות. הרופא הבטיח שהוא לא סבל. השכיבו אותו בתוך שק אפור והחליקו את הרוכסן על הגוף שבור המפרקים אשר צף בין הצעצועים. הילדה עדיין הייתה בחיים כשכוחות ההצלה הגיעו. היא נלחמה כמו נמרה. הם מצאו עקבות של מאבק, פיסות עור מתחת לציפורניים הרכות. באמבולנס שהבהיל אותה אל בית-החולים היא הייתה נסערת, אחוזת פרכוסים. העיניים יצאו מחוריהן, כזקוקה נואשות לאוויר. הגרון התמלא דם. הריאות נוקבו והראש הוטח בכוח בשידה הכחולה"...

WOW איזה ספר מטריד, מדאיג, מפחיד, ולמרות שההתחלה היא גם הסוף, הוא מרתק ואי אפשר להניחו מהיד. איזה אומץ יש לסופרת הזו שמתחילה את הספר במילים: "התינוק מת"...

עדה ורדי עיצבה לספר כריכה קסומה עם ריח של בית. אם מביטים על הכריכה לאורך זמן, אפשר כמעט להסניף את ריח הניקיון ודפי מרכך כביסה. לדעתי, זו כריכה שעוטפת את הקורא, בשלווה וניחוח של שאננות ורוגע.

בניגוד לכריכה התוכן כל כך שונה ועל זה נאמר : "אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ".

העלילה מבוססת על מקרה אמיתי, שארע בניו-יורק ב-2012 , על מטפלת פורטוריקנית שרצחה את שני הילדים , שהיו מטופלים על ידה, ולכן הכול יודע מראש. לילה סלימאני לא חסה על אף אחד! היא משרטטת כאן עלילה עם תיאורים קשים, שנוגעים בנימים הכי קטנים בגופו של האדם.

מלבד לב הפרשה, לילה סלימאני שמה את ידה על הפרונקל של החברה הצרפתית: ההגירה, הפערים הסוציו-אקונומיים, העוני המרדף אחרי החיים, לרבות רחובותיה של פריז הפחות מוכרים ורומנטיים. גם כאן הסופרת לא חסה על הקורא, ומתארת סצנה של גבר מסכן, שאין לו איפה להתגורר, ועושה את צרכיו ברחוב.

במרכז הפרשה מרים ופול מהמעמד הבורגני והורים לבן ובת (מילה ואדם).

פול כמפיק מוזיקלי ועוזר סאונד באולפן, היה בטוח שיוכל לפרנס את כל המשפחה, אבל המציאות שונה.

המירמור של לגדל שני ילדים, ולהיות צמודה אליהם עשרים וארבע שבע, הותיר את מרים לא מאושרת. באחד הימים מרים פגשה באקראי את פסקל-ידידה לספסל הלימודים בפקולטה למשפטים. באותה פגישה אקראית, הוא הציע לה להצטרף למשרד עורכי הדין שהוא מנהל. בינגו! כשהכול מוגש על מגש כסף, אז אין יותר פשוט מאשר מלהחליט להצטרף למשרד עורכי הדין, ולצאת מהשיממון והשגרה.

לאחר שגם פול שוכנע שהצעד נכון, החליטו מרים ופול לשכור מטפלת לשני ילדיהם הקטנים: מילה הילדה המפונקת ואדם הפעוט.

בתום מסע של ראיונות שמרים ופול ערכו הם בחרו בלואיז, כמובן לאחר שלואיז הציגה בפניהם המלצות ושמות של מעסיקים קודמים. ברור שבעקבות בדיקתם המוקפדת לואיז קיבלה את התואר "המטפלת המושלמת".

לואיז מתוארת כדייקנית, מנומסת, עדינה ובנוסף גם בשלנית ומנקה פדנטית. הילדים התאהבו בה מהר מאוד. לואיז הצליחה בדרכה שלה להיכנס לתוך התא המשפחתי, עד כדי כך שאי אפשר היה בלעדיה, ואם היא לא הייתה קיימת בשביל מרים, כנראה היו צריכים להמציא אותה עבור מרים.

ומה מרים אמרה על לואיז אחרי שזו האחרונה הפציעה בחייה? "האומנת שלי היא פיה." ... "נראה שיש לה כוחות כישוף אם היא הצליחה להפוך את הדירה הצרה והמחניקה הזאת לאי של שלווה ורוע. לואיז דחפה את הקירות. היא העמיקה את הארונות והרחיבה את המגירות. היא הכניסה אור לבית."...

מרים היתה כל כל מרוצה ופינקה את לואיז במתנות כמו, עגילים ודאגה לפנק אותה בעוגת תפוזים האהובה עליה. מרים אפילו הלכה על קצה האצבעות בביתה שלה, כדי לא לפגוע בלואיז, וצירפה אותה לחופשה המשפחתית.

משנכנסה לואיז לחייהם של מרים ופול, הם נלכדים ברשת ונכנסים לאזור נוחות. גם שהתנהגות מסוימת של לואיז אינה נראית להם, ו/או מתקבלים מכתבים על חובות, הם מסתייגים, אך כשמופיעים לנגד עיניהם המצעים המכובסים, הריח הטוב והארוחות הטעימות, האורות האדומים הופכים לוורודים. אודות לואיז החיים של מרים ופול הפכו לדבש ותותים. ברם, מים שקטים חודרים עמוק, ולאט לאט הארס מתחיל לזחול לתא המשפחתי, עד לאירוע המצמרר והדרמתי שאין דרך חזרה ממנו.

כשהסיפור מגולל לקורא, מופיעות מיני דמויות מהעבר של לואיז: סטפאני –הבת של לואיז, שכבר בגיל שמונה ידעה להחליף חיתולים ולהכין בקבוק לפעוטות, ז'אק-בעלה שנפטר, רוז גרינברג-השכנה ועוד.

העלילה מחדדת את הפחד וחוסר הוודאות שיש להורים, כאשר הם משאירים את ילדיהם עם מי שיטפל בילדיהם. זו החלטה שכרוכה בהתלבטויות וחוסר אונים רב, ומאידך, יש בה גם תסכול של לא להשתמש בשרותים חיצוניים ולהישאר בבית.

למרות שהנושא בו עוסק הספר לעוס, ונטחן בספרות ובקולנוע ("היד שמנענעת את העריסה", "הדלת הפתוחה"), באמצעות הכתיבה הרגישה, המתומצתת והמדודה לא ניתן להניחו מהיד. בקטעים מסוימים ישנה תחושה שהסופרת אוחזת בגרונו של הקורא, מצמידה אותו לקיר ואף סוחטת ממנו דמעות.

אהבתי את הציטטות המדהימות שהספר מתחיל בהן, ציטטה אחת של רודיארד קיפלינג מתוך "סיפורים פשוטים מן הגבעות", וציטטה שנייה של פיודור דוסטויבסקי מתוך "החטא ועונשו".

מה הפריע לי? תוך כדי קריאה פגשתי במספר מקומות "טעויות סופר" וחבל. אני מקווה שההגהה במהדורה הבאה שתודפס תהיה יותר מוקפדת. בנוסף, לדעתי החלק הראשון של הספר הרבה יותר מהודק מהשני. בחלק השני ישנן קפיצות שהייתי מוותרת עליהן, או עורכת אותן אחרת. התנועתיות בין הדמויות של עבר והווה לעיתים מבלבלות.

למרות זאת אני ממליצה בחום, וזה אינו פלא שהספר זיכה את הסופרת בפרס גונקור ליצירה הטובה והמקורית ביותר.

בשורה התחתונה: במילה אחת: "מטלטל".

לי יניני
הוצאת מודן, פרוזה תרגום, 175 עמודים, 2017


נ"ב: מעומקי ליבי תודה לדינה שאודות סקירתה קראתי את הספר הנוכחי.

לפני יותר משנה, באוגוסט החם והלח, הייתי עסוקה בעריכת ריאיונות למשרת מטפלת עבור טל שלי, שהיה אז בן שלושה חודשים. הבית שלי היה נראה כמו תחנת רכבת, אחת יוצאת ואחת נכנסת. כאימא שכבר הספיקה לחוות חופשת לידה אחת ארוכה, נקרעתי בין הרצון שלי להחזיר לעצמי קצת את החיים ולהתעסק פחות בלוגיסטיקה של תינוק, לבין רגשות האשם האימהיים הטבעיים מאוד. לשמחתי ולמזלי אני עובדת מהבית כך שבכל מקרה הייתי שם כדי לראות אותו במשך היום ולבחון מקרוב את המטפלת שנבחרה.

וזו הייתה הקדמה לספר שפשוט קרע אותי לגזרים. אין לי מילים אחרות לתאר זאת. הוא השאיר אותי ללא מילים וללא נשימה. בסופו של הספר פרצתי בבכי. זה הזמן להוסיף אזהרת תוכן קשה. קראתי בחיי ספרים קשים ומטרידים, כדוגמת "מוכרחים לדבר על קווין", אבל הספר הזה משאיר להם אבק. אולי כי זה באמת תסריט האימים והבלהות של כל הורה.

הספר נפתח במותם של שני ילדים קטנים, כבר מתכון לספר עוכר שלווה. לאט לאט מתבהרת התמונה ומתגלות נסיבות מותם. זהו מעין "חיזור גורלי" רק שאת תפקידה של גלן קלוז מגלמת לואיז, מטפלת בגיל העמידה, חסרת אמצעים, דיכאונית ומסכנה. לואיז מתקבלת לעבודה (עם המלצות חמות מהמעסיקים הקודמים) אצל מרים ופול, לאחר שמרים מחליטה לחזור לעבודתה כעורכת דין. לואיז הופכת להיות קרן האור שלהם. אט אט היא משתלטת על הבית, נושאת בעול של כל משימות תחזוקת הבית, מטפלת בילדים במסירות, דואגת לאפשר להוריהם זמן פנוי, יוצאת איתם לחופשה ולעתים גם ישנה אצלם. לואיז מצליחה להחיות את הזוגיות של מרים ופול, אחרי שהתקשו לתמרן עם שני ילדים קטנים. אבל מרים ופול הם זוג אמיד עם ערכים ותפיסות שונים מאוד מאלה של לואיז, דבר שיוצר התנגשויות בין בני הזוג ללואיז. וכשמרים מתחילה לתהות על קנקנה של לואיז, זה כבר מאוחר מדי והם חצו את נקודת האל-חזור. לואיז כבר הפכה תלויה לגמרי במשפחה, וברגע שהיא מרגישה שהקרקע נשמטת לה מתחת לרגליים, היא בוחרת לבצע מעשה נואש ובעל השלכות נוראיות.

הספר הזה, קשה ככל שהיה, לפת אותי ולא שחרר. לא יכולתי להניח אותו מידיי. כבר הרבה זמן שלא קראתי ספר בכזו מהירות ו"הנאה". הספר העביר אותי מנעד שלם של רגשות והפליא לתאר את מערכת היחסים ההרסנית שנרקמת בין המטפלת לבני המשפחה. הדמויות בספר מאוד חיות, עגולות, שלמות. הכתיבה של לילה סלימאני מופלאה וקולחת. קל להבין כיצד הספר הזה זיכה אותה בפרס גונקור ליצירה הטובה והמקורית ביותר.

ספר מעולה ומומלץ מאוד, גם אם מטלטל והופך קרביים. מניחה שכבר השתמשתי בביטוי הזה בעבר, אבל הוא מקבל משמעות חדשה אחרי קריאת הספר הזה.

כבר תוך כדי קריאה שאלתי את עצמי למה כל כך קשה לי לפרגן לה. צ'כוב עשה את זה בפחות מעשרה עמודים אז למה צריך 175, או, היא יכולה היתה בקלות לפרנס עם הסיפור הזה את צהובוני החדשות הכי נקראים במדינה, אלה המשפטים שהתיישבו לי בראש, ובכל זאת הרשמים האלה, עם כל כמה שהם אמיתיים, הם לא היחידים שאיתם יצאתי מהספר הזה.

זה רב מכר. הוא כתוב כמו אחד שמלכתחילה התכוון להיות כזה. יש פה טכניקה, מרגישים שמי שהלחימה אותו ידעה מה היא עושה. לא רק זה, היא גם הצליחה להשחיל פנימה את האג'נדה שלה לא באופן גס מידי, כאילו פיזרה אותה במקרה, מטפלת לבנה, בעלת בית מגרבית, וברור שיש לה מה להגיד על מעמד של נשים ועל התפקידים שלהן, כמו גם על יחסים בין בורגנים נורמטיבים לשלל האנשים שמספקים את כל השירותים כדי לאפשר את החיים הנוחים לכאורה של בית אמיד, קריירה, שני ילדים, בלי כלב.

זה סיפור שמתחיל ברצח של ילדים קטנים וחוזר אל מה שקרה לפני כן כדי להסביר למה.

ואולי פה מתחילה הבעיה. אני חושבת שלהשתמש בזוועה כדי לדבר על נושאים "רגילים", כאלה שרואים יום יום מסביב, נושאים שמטרידים או יכולים להטריד אנשים רגילים שחיים חיים רגילים, להשתמש בזוועה כדי לעשות את זה, זה קצת כמו ביבי ואיראן. זה כאילו לוותר על הניואנסים ולצייר איזו מפלצת ככה שלא משנה מה תגיד או מה אתה חושב שצריך לעשות, הרי ישנה המפלצת ואם לא תיקח מיד את המצ'טה ולא תעשה כלום חוץ מלנסות לחסל אותה היא תטרוף אותך.

וסולימאני לא היחידה שעושה את זה. היא קצת הזכירה לי סופר אחר שגם ממנו לא התפעלתי, הרמן קוך.

הנושאים שהיא מעלה חשובים, חשוב לדבר עליהם, ואני אפילו מסכימה עם מה שנראה שהיא רוצה להגיד, עם זה שאנחנו חיים בחברה שבה אנשים לא סופרים את אלה שעובדים בשבילם ועם זה שהציפיות מנשים הן במקרים רבים בלתי אפשריות, רק שהיא עושה את זה באופן מידי פופוליסטי. כשמישהו עומד מעלי, מצד אחד מדבר ומצד שני מחזיק גרזן מעל הראש שלי, אני איכשהו מוצאת את עצמי מתרכזת בדינמיקה של הגרזן, ככה שאני פחות שמה לב למה שהוא אומר.