ביקורת ספרותית על שיר ענוג מאת לילה סלימאני
ספר מעולה

---

יש לי עוזרת בית. פיליפינית. היא עוזרת לי כבר חמש עשרה שנה. (היא חוקית, אגב, למי שרץ אל המלשינון, יש לה בת מאזרח ישראלי ולכן קיבלה מעמד חוקי). בפיליפינים היא עזבה חמישה ילדים ובעל, שגדלו והתפתחו ולמדו ונישאו בלעדיה.

יש לה המון מגרעות. היא מגיעה בשש או בשבע בערב, היא מבריזה בלי להודיע, היא לא עונה לטלפון, יש לה אוצר תירוצים עשיר, היא מגזימה במספר השעות (היא אומרת לי ביום שישי כמה שעות היא עבדה אצלי ואצל בתי) היא לא רואה טוב ולכן היא לפעמים אפילו לא מדליקה את האור כשהיא מנקה, היא מחפפת, היא לא יודעת שלכל עצם יש 6 פאות, היא מסתפקת בלנקות שתיים.

לעומת זאת, היא חרוצה, היא לא נחה, למרות שאני מכינה לה צלחת עם אוכל היא לוקחת אותו הביתה ולא יושבת לאכול, היא מכירה את הבית, היא יודעת על מה אני מדברת, היא דוברת אנגלית, אפשר להשאיר אותה עם ילדים קטנים, היא שמרה לא מעט שנים על בני החריג, אני משאירה אותה בבית בלי חשש שתגנוב משהו, אני סומכת במאה אחוז על היושר שלה (שהוא גמיש מאוד, אבל היא לא תגנוב שקל) היא נחוצה לי כמו אוויר לנשימה.

לא מוותרת עליה בעד שום הון שבעולם.

אני מצ'פרת אותה במתנות יפות, באוכל, בבגדים, בשכר נאה, משלמת עבורה ביטוח לאומי, מתנהגת אליה בשיא הנימוס, לא מעבירה ביקורת, מלווה לה בכל פעם סכום כסף גדול שאותו היא מחזירה בתשלומים של מאה שקל לשבוע.

אבל... מה אנחנו יודעים על החיים הנסתרים של מי שעובד בשבילנו?

איך פוקע המיתר הזה של היושרה והנאמנות והזדקקות לכדי טרגדיה איומה?

ספרה הנפלא של לילה סלימאני מבוסס על מקרה אמיתי שארע בניו יורק בשכונת היוקרה אפר איסט סייד, ובו מטפלת דומיניקנית רצחה את שני ילדיהם של מנהל בכיר ברשת טלוויזיה ואשתו האומנית.

סלימאני העתיקה את המקרה לפריז. פול הוא מפיק מוזיקלי ומרים עורכת דין המבקשת לצאת לעבוד לאחר לידת ילדה השני. הם מחפשים מטפלת שתמלא את כל הפונקציות האפשריות ושלא תהיה רעולה או מוסלמית אדוקה או אם לילדים קטנים. לואיז היא לבנה, בתה נעלמה זה מכבר בתוך ענן של שלל צרות אחרות, בעלה המעצבן והחולה מת, לא לצערה, והיא פנויה להקדיש את שלל כישוריה לטיפול במשפחת מסה, במילה ובאדם, ועל הדרך לנקות ולצחצח, ולבשל ולארח ולספר סיפורים ולהציג הצגות ולאמבט ולצאת אל הגינה ולרוץ לרופא ולחבק ולנשק ולדאוג ושוב לסדר ולנקות ולצחצח ולרחוץ ולקלח ולוותר ולמחוק את חייה ולפוגג את אישיותה ולהיות המטפלת המושלמת שאי אפשר בלעדיה.

וככל שהיא ממלאה את שלל התפקידים, כך היא דוחקת את דאגתם של פול ומרים ורוכשת את אהבתם של מילה ואדם והם גאים בבת משפחתם, בלואיז.

ולמרבה האירוניה, מרים היא מרוקאית, לא צרפתייה לבנה, אבל מלומדת ומשכילה, ולואיז היא לבנה, אבל בורה עד כדי כך שלא יודעת לכתוב בצרפתית תקינה.

בסכין מנתחים חדה מקלפת סלימאני את המעטה של המעמד הבורגני, ואת העליבות של המעמד המשרת ואת הסימביוזה הבלתי ניתנת לניתוק שביניהם.

סלימני לא מבקרת את האמהות הקרייריסטיות, היא לא מגנה את האמהות העובדות, היא מציבה זרקור מול הטרגדיה האיומה, שאינה ניתנת לחיזוי מראש.

הספר כתוב נפלא. צעד אחרי צעד מובילה אותנו הסופרת בדרך החתחתים שסופה ידוע מראש. היא פותחת את הספר עם האסון הבלתי נתפס ומסיימת אותו עם האסון שיישאר תעלומה גם כשנכיר את לואיז מן המעטפת המטעה ועד לבה המסוכסך.

סלימאני זכתה בפרס גונקור, ולא בכדי, היא כישרונית מאוד. אין התלהמות בתיאוריה או סיפור שותת דם וקלישאות סוחטות דמעות. הכל מינורי, עצוב, כתוב בלשון המעטה.

אבל איזה ספר ענק.

» ביקורות נוספות של אפרתי
» ביקורות נוספות על שיר ענוג